לשאוף לנשוף

אתמול עיינתי לי בשלווה ב- TIMES (כן, לפעמים האינטלקטואליזם שלי מצליח להרשים אפילו אותי!), ונפלתי על הקטע הזה. מייד החלטתי שראוי לתרגם אותו, כדי שגם אתם, קוראיי הנבונים, תוכלו להנות ממנו.

אני מקווה שלא עשיתי יותר מדי פדיחות בתרגום, ואם כן, אנא תקנו אותי (למרות שאין שם אף תמסח!).

תהנו וזה (אה, ואם יתבעו אותי על הפרת זכויות יוצרים, נעשה מגבית אצל חבוט)

חשיבותם של בלוגים – אנדרו סאליבן

"לבלוגרים אין איזונים ובלמים. [זה] רק מישהו שיושב בבית, בפיג'מה", ג'ונתן קליין, מפיק לשעבר של התוכנית "60 דקות".

אז הנה, בשבוע שעבר, אנשי הפיג'מות הבלתי נלאים – שכונו גם פיג'מהאדין על-ידי כמה מטורפי רשת – הצליחו לקעקע עוד מבצר של המדיה המסורתית: חדשות CBS. אחד מכוכבי המדיה החזקים והרעים ביותר, דן ראד'ר, נאחז בכל כוחו בקרנות המזבח של עבודתו. לא רע בשביל כמה שלוחים בפיג'מות.

מדובר במהפכת תקשורת? במובנים מסוימים, ברור שכן. המהפכה העיקרית שהביאה הרשת על עיתונות היא שמחיר הכניסה לשוק התקשורת הפך מינימאלי. בימים עברו, היה צורך בהון מסוים כדי להתחיל מגזין או עיתון. היום כל מה שצריך הוא מחשב נייד ומודם.

לפני עשר שנים ערכתי מגזין שהפסיד כסף, "הניו-ריפאבליק". למגזין היו 100 אלף מנויים. לפני שבועיים, בבלוג בן הארבע שלי, היו לי 100 אלף כניסות ביום אחד בלבד. אחרי ארבע שנות בלוגניג לא הפסדתי אגורה, ואני מרוויח מזה משכורת קטנה. ואפילו אין לי עורך! כל זה הודות לטכנולוגיה. רוב האנשים עדיין לא קולטים את גודל השינוי.

התוצאות לעומת זאת, כבר מורגשות. ללא הבלוגים, לא היה לנו את דוח דרודג' שסייע להאיץ את תהליך ההדחה של נשיא מכהן. ללא הבלוגים, טרנט לוט, שנרדף על-ידי בלוגרים בשל הערה גזענית שהמדיה הרגילה התעלמה ממנה בהתחלה, עדיין היה מנהיג הרוב בסנאט. בלוגים מילאו תפקיד מרכזי בנפילתו של הוואל ריינס, מפיק בכיר לשעבר ב"ניו-יורק טיימס", אחרי שהתפוצץ הסקאנדל בנוגע לג'ייסון בלייר. בלוגרים יצרו פורום שבו אנשים מתוך ה"טיימס" יכלו להדליף ולשחרר לחצים, בעוד שגורמים מבחוץ יכלו ללעוג לריינס, עד שהוא הוחלף. אותה בחינה קפדנית באינטרנט סייעה להפיל את ראשי רשת הטלוויזיה BBC, אחרי שהתפרסמו הסיפורים על כך שממשל בלייר פיברק עדויות בנוגע לעוצמתו של הצבא העיראקי. אני עדיין תוהה אם ריינס וראד'ר יודעים מה פגע בהם.

אלה שמבקרים את הבלוגים מביאים את חוסר המקצועיות של הבלוגרים כסיבה. שטויות. אחד הסודות הקטנים והמלוכלכים של העיתונות הוא שזה לא באמת מקצוע. זו מלאכה. כל מה שצריך הוא טלפון ומצפון, ואתה מוכן. משתפרים תוך כדי עבודה – בגלל זה לדעתי כל אותם בתי-ספר יוקרתיים לתקשורת הם בזבוז זמן.

הבלוגים מוכיחים את זה. אחד המוצלחים שבהם הוא אתר שהוקם על-ידי פרופסור למשפטים בטנסי. ה"טירון" הזה זכה לאמונם של הקוראים רק בעזרת הישגי העבר המוכחים שלו – ממש כפי שה"ניו-יורק טיימס" עשה לפני מאה שנה. ואחרי כמה שנות פעילות, קהל הקוראים שלו מתחרה, ואף עולה, על זה של המגזינים הפוליטיים המסורתיים. הוא מפשל? ברור שלפעמים הוא מפשל. אני פישלתי הרבה מאוד פעמים. אבל היופי בבלוגיספרה הוא שאם אתה טועה, מהר מאוד מישהו ידאג שתדע שטעית. אם לא תתקן את זה באופן מיידי, מישהו יתקן אותך שוב. ושוב. כמו כלבי טרייר אינטרנטיים, הקוראים יתלו משולי מכנסייך ולא יעזבו עד שהטעות תתוקן. בלוגים שמתעלמים ממבקרים יאבדו את האמינות ואת הקוראים שלהם. זו פעולתם של כוחות השוק בצורתם הטהורה ביותר. יכול להיות שבקצות האצבעות של הקוראים יש גישה ליותר אינפורמציה, באיכות טובה יותר, מזו שיש לתחקירן הטוב ביותר בעולם.

קחו למשל את סיפור המסמכים של ה-CBS. הרמזים לכך שמדובר במסמכים מזויפים לא התגלו על-ידי הבלוגרים עצמם – אלא על-ידי הקוראים שלהם. בעוד ש-CBS העסיקו שפע של מומחים שיבדקו את המזכרים שבידם, הבלוגיספרה הצליחה למצוא מאות, תוך כמה שעות. התעוררו מחלוקות, כאשר בלוגרים שונים איתגרו אחרים בנוגע לנקודות בלתי ברורות. ברור שחלק מזה נבע מהשתייכות קבוצתית ומהטיות. הבלוגיספרה אינה טהורה מבחינה מוסרית. אבל התוצאה היא שהעובדות נחשפו בצורה הרבה יותר יעילה ומהירה מכפי שהתאפשר בכלים שבידי המדיה המסורתית. מסתבר שהתודעה המשותפת היא גם תודעה מתקנת.

פירוש הדבר הוא שהמדיה הישנה מתה? ממש לא. בלוגים תלויים במשאבי העיתונות של המדיה המסורתית בשביל רוב עבודת הדיווח והניתוח. מה שבלוגים עושים הוא לבחון את המדיה בצורה היעילה ביותר – דבר  שמשפר את הסטנדרטים של המקצוענים ומוסיף קולות, פרספקטיבות ועובדות חדשות מדי דקה. הגאונות אינה כל-כך של הבלוגרים, אלא של השיטה השקופה שהם יצרו. בתקופה של מחלוקות קוטביות, האמת מעולם לא הייתה זמינה יותר. תודו לבחורים בפיג'מות, ותקראו אותם.

האור היחיד בדירה הוא האור הדולק מעל המחשב. אני לא מסתכלת עליו ישירות, כדי לא להסתנוור. יושבת על הכיסא הכחול, בתחתונים צהובים, שגדולים עלי. תחתונים גדולים נראים קצת מצחיק, כאילו אמור להיות מתחתם חיתול. מעל הפופיק ובתוכו יש לי חור. פעם היה שם פירסינג, מגיל 23 עד גיל 30. יום לפני יום ההולדת עשיתי את הקעקוע בעורף, ביום ההולדת עצמו הורדתי את הפירסינג. basta הגיע הזמן להיות ילדה גדולה. או להיות גדולה? להפסיק להיות ילדה? האור אכזרי, מתעכב על סימני המתיחה. קעקועים לא נספגים טוב בעור מצולק.

עברה שנה מאז הפעם האחרונה בה התאהבתי. זה נורא מוזר. בערך מגיל שש תמיד הייתי מאוהבת. דדה, פאביו, תמיר (במלרע), יניב, אורי פ, ערן ס, והרשימה נמשכת. והנה, nada. אני לא יודעת איך אני מרגישה בנוגע לזה. פוטנציאל הכאב לעומת פוטנציאל האושר וכאלה. בעצם, מה אני מבלבלת במוח, יש לי בכלל אפשרות בחירה? בעצם, מה אני מבלבלת במוח שוב, ברור שיש לי. איפה הייתי לפני חודשיים וחצי ואיפה אני עכשיו? או שההבדל לא כל כך גדול? נו, אני כזו זיינית שכל, ברור שההבדל גדול. היום אני יכולה לבחור אם להזיק לעצמי או לא, אז האפשרות הזו לא הייתה קיימת.

אתמול שחר התקשר, ולשם שינוי לא סיננתי אותו. בכלל, אני חושבת שעליתי על מעגל האימים של הסינון: אחרי שאני מסננת מישהו פעם אחת, נהיה לי כל-כך לא נעים, שאני צריכה אחר-כך לסנן אותו לנצח, מרוב מבוכה. מייד כשעניתי הוא פרץ בזעקות אימים בפולנית שוטפת:

"מה קורה לך? למה את לא עונה לטלפונים? למה את לא מחזירה טלפונים? לא מגיע לך שאני אתקשר אליך בכלל! כשאני מחזר אחרי בחורה אני לא מעלה בדעתי להבליג על יחס כמו שלך! אבל לא! לך מותר! אריאלה בדיכאון, צריך להתחשב באריאלה! מכות מגיע לך, אני מקווה שזה ברור, ומה? את עדיין בדיכאון? לא? אז אם את לא בדיכאון, למה לא התקשרת? כלבה, את פשוט כלבה. זה מה שיש לי להגיד".

לולא ראשי היה סחרחר עלי אחרי המתקפה הזו, הייתי מוצאת מה לענות, אבל הוא דיבר בכזה שטף, שלא הצלחתי להכניס מילה. "אז מתי אני בא אליך?", "מתי שאתה רוצה, אבל נו סקס! אני בטראומה, היה משהו מזעזע אתמול". "אתמול? בונא', את זונה! ברור לך שמאז הפעם האחרונה ששכבנו אני לא הייתי עם אף אחת אחרת, ואת משתרללת בינתיים? הייתי בטוח שאת עדיין עם הראש מתחת למיטה, ורוצה למות. איך היה? גמרת? תגידי לי שלא גמרת, כי אם כן, אני באמת אתעצבן. לא, אין סיכוי שגמרת עם הפרוזאק. מעולה. מגיע לך!".

כשהוא הגיע הושבתי אותו לגלגל ג'וינטים, מה שכמובן נתן לו עוד סיבה להתבכיין, "רק בגלל זה את רוצה שאני אבוא, אה? אלוהים, את כל כך עצלנית שזה מזעזע, אפילו לגלגל לעצמך אין לך כוח, והיה לי יום-הולדת בעשרים, ואת בטח לא ידעת מזה, נכון?". כאן, ממש כמו בסרטים המצוירים, נדלקה לי נורה קטנה מעל הראש, וידעתי איך אני אוכל להפסיק את שטף ההתבכיינות הזה תוך שניה. מייד התכרבלתי לידו, ליטפתי אותו בגב, ובפינוק שאלתי, "שחי, בן כמה אתה?", "28", ואז, במבט עורג, "אוי, מאמי, אז אפשר להתחיל לחשוב על מערכת יחסים רצינית אתך, עכשיו שהגעת לגיל הנכון".

מה אני אגיד לכם, מזמן לא ראיתי הבעה של פולנייה ממורמרמת מתחלפת להבעת אימה כל כך מהר.

works every time

למה, למה אני לא לסבית?

הרבה פעמים פוסטים נכתבים לי בראש לפני שהם עולים כאן. למשל, הפוסט הנוכחי היה אמור להיפתח בכותרת, "סקופ! סקס זה שוס", ובהמשך היה אמור לבוא תיאור אירוטי מרטיט על מפגש הפסגה שלי עם אורי המנייאק, כולל פירוט תנוחות, אצבעות שנכנסות למקומות אסורים, וכאלה.

היו לי את כל הסיבות לצפות - ניסיון רב שנים עם הבנזונה, שתמיד ידע לספק את הסחורה, וטיזינג פולני, שנמשך חודשים ארוכים, וכלל שיחות כעוסות בשתיים וחצי בלילה (ממנו אלי, אותי חינכו כיאות, אם אני מתקשרת בשתיים וחצי, זה רק כדי להודיע שמישהו התפגר), SMS זועמים, ודיונים על איפה, איך ומתי. כל זה היה אמור להביא את שנינו לנקודת רתיחה, שאחריה הייתי חוזרת הביתה מכוסה סימנים כחולים, מושפלת ומאושרת עד קצה הכוס.

well

אני לא יודעת מה התפקשש, אולי הטיזינג נמשך יותר מדי זמן, אולי העובדה שלא היו לנו סמים, ואולי, ואני חושדת שזו הנקודה העיקרית, אני צריכה להיות במצב נפשי הרבה יותר ירוד כדי ליהנות מאביוז כהילכתו. זו לא אשמתו, הוא התנהג כרגיל, אני לא הצלחתי להיכנס לעניין, וגרוע מזה: פחדתי. כשהוא עיקם לי את היד לאחור כדי שאני לא אוכל להתנגד לו, כשהוא דחף לי את הזין לגרון עד שהשתנקתי מהרפלקס, כשהוא משך לי את השיער בכוח, זה לא הדליק אותי בכלל. הרגשתי בעיקר אימה, שהוא לא יבין שה"די" אמיתי, שהוא לא יבין שאני מתכוונת ל"תפסיק, זה מכאיב לי".

את הסיפור הזה כתבתי עליו, רובו דמיוני. אחרי שנפגשנו אז בסיני, דיברתי על זה יום אחד עם עינת ומירה, שאם הוא היה עובר את הגבול, לא הייתי מתלוננת, ומשם זה נבנה כסיפור. אתמול, בפעם הראשונה אחרי שבע שנות היכרות הייתה הפעם הראשונה שפחדתי שזה עומד להתגשם. זה לא התגשם, אבל בינתיים אני כנראה לא יכולה ליהנות מסקס מעוקר לגמרי. או שאולי, אחרי שבע שנים, זמנו של אורי המנייאק תם.

ובנימה אחרת, או בצידו האחר של אותו מטבע: קיבלתי היום הודעה על חבילה שהגיעה. אין הרבה דברים שמשמחים אותי יותר מאשר חבילות בדואר. בזו של היום היו שני ספרים - החדש של רות אוזוקי, ספר של דיוויד סדריס, שאני לא מכירה, אבל אולי אני אוהב, וגם פתק, ירוק.

כרגיל שיסעתי את העטיפה עוד בדואר, ואחר כך הלכתי לכל אורך המדרחוב, כשאני מחייכת בטיפשות עליצה.

כנראה הגיע הזמן לתת הזדמנות לאלה שאוהבים אותי נכון.