כינוי:
Xanty72 בת: 52 פרטים נוספים:
אודות הבלוג
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
ספטמבר 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | 1 | 2 | 3 | | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | |
הבלוג חבר בטבעות: | 9/2005
פורטיס משוגע
אתמול הצטיידתי ב:
1. מהמם.
1. אח שאטני.
1. אח ג'ינג'י
והלכנו כולנו להופעה של פורטיסחרוף. קצת התבעסתי באמצע, למה שפורטיס לקח את כל הבמה לעצמו, ועם כל הכבוד לפורטיס, סחרוף גם יותר מוכשר ממנו, והייתי אומרת שהוא גם יותר יפה, אבל להשוות בין פורטיס וסחרוף ביופי זה כמו להשוות בין... בין... שיט, אני לא מצליחה למצוא דימוי. הם גם לא שרו שירים מאוד מוכרים, ובכלל היה שם המון טוסטסטורון. אז כשראתי שגם המהמם וגם האחים שלי עומדים ועושים head banging כמו דבילים יצאתי לחכות שהאימה תיגמר. ישבתי בחוץ וחיכיתי כמו ילדה טובה, ותוך כדי נחשפתי לעולמם מלא התככים של מחלקי הפלאיירים ומדביקי המודעות המודיעות על הופעות. טלנובלות שלמות הולכות שם, ואנשי "שבט יהודה" מרגישים שאנשי "זיגי סטרדסט" ממש לא בסדר. אני בעד אנשי "שבט יהודה", כי המתופף שלהם היה נחמד אליי. כזו אני, מחויבת לאובייקטיביות.
אבל לא זה העיקר, העיקר הוא שלפני שהתחילה ההופעה עמדו לפני שני בחורים, וניהלו ביניהם את הדיאלוג הבא (לצערי שמעתי רק אחד מהם, לכן הדיאלוג קצת ילקה בחסר)
- אז מה אני אומר לך, יש לה בלוג באינטרנט.
- מה זאת אומרת מה זה בלוג, אתה לא יודע מה זה בלוג?
- זה כזה, יש לך אתר, ואנשים מספרים שם מה קורה להם. והיא כל יום כותבת כל מה שקרה לה באותו יום.
- כן, הכול היא מספרת.
- לא, רוב האנשים כותבים בשמות בדויים.
- אין לי מושג מה יוצא להם מזה.
האמת, מוזרים האנשים האלה שכותבים בלוג. מה יש להם לספר לכל מני אנשים שהם לא מכירים מה קורה אתם? אין להם בושה בכלל? ומי קורא אותם? את מי מעניינים החיים של אנשים שהם לא מכירים בכלל?
בזמנו אווה אמרה לי שכשאני רוצה משהו, אני צריכה להתמקד במטרה, אז הנה אני מתמקדת, אני רוצה את הנעליים האלה:
 אם מישהו ירגיש צורך בלתי נשלט לקנות לי אותן, אני מידה 37, חןחן.
| |
זה בא והולך, את יודעת
רק בגלל 33 הייתי מוכנה לוותר על הקורבניות. זה אחד הויתורים הכי קשים שעשיתי בחיי, להחליט שמה שקורה לי הוא רק באחריותי, ושבכל מקום שאני נמצאת בו, בחרתי להיות. החלטה כזו מאוד משנה את הפרופרוציות, לא רק לגביי עצמי, אלא לגביי אנשים אחרים. הרבה יותר נוח לי להתמודד עם התנהגויות של אחרים כשאני יוצאת מנקודת הנחה שהם בחרו להיות שם. להתמודד כן, להבין לא. אני לא יכולה יותר להבין אנשים שמתרצים חידלון שלהם בגורמים חיצוניים, גם כשהגורם החיצוני הוא מניע נעלה כמו אהבה.
מצחיק כמה כולם חושבים שהאהבה שלהם מיוחדת, הרגשות שלהם מיוחדים, ומה שהם עוברים, רק הם עוברים. החדשות הן שגם בזה, כמו בכל תחום אחר כולנו אותו דבר, בוואריאציות קלות. האהבה שכולנו בטוחים שהמצאנו, הקשיים והסיבוכים שמיוחדים רק לנו, כל כך לא מיוחדים, שזה מביך. אישה מוכה היא אישה מוכה היא אישה מוכה, בין אם מדובר באשתו של באסטיונר בשוק, או באשת קריירה מצליחה.
רק בגיל 33 הבשלתי מספיק כדי לרצות מישהו שמאוד רוצה אותי, לחייך בשמחה למישהו שחושב שאני בפירוש הדבר הכי נפלא שצעד על פני הכדור, ולהבין שהוא צודק, בלי לבוז לו על עצם זה שהוא רוצה אותי.
רק בגיל 33 למדתי לאהוב את עצמי מספיק כדי לאפשר למישהו שאוהב את עצמו לאהוב אותי. פשוט, לא? וגם כאן יש תנאי קטן ואכזרי - כדי שהאהבה שלי תוכל להתקיים יותר מחצי שנה, היא תצטרך להתגבר על שני מכשולים ממש גדולים. הלוואי והיה לי כדור בדולח, אין לי. אבל בלי קשר למה שיהיה אתו בעתיד, אני מאוד מקווה שהאהבה שמורעפת עליי עכשיו גמלה אותי לתמיד מגברים מכים.
אני רואה אותם בכל מקום, הגברים המכים והנשים שאוהבות אותם (לא צריך באמת להרביץ כדי להיות גבר מכה, זה ברור, נכון?). מערכות היחסים הקטנות והנבזיות שמתפתחות ביניהם. השנאה העצמית שגורמת להם לשנוא את בן הזוג על זה שהוא אוהב אותם בכלל. אני רואה אותן מחפשות תירוצים שיצדיקו את ההתנהגות המגעילה שלהם, את ההיתלות ב"אבל הוא אוהב אותי, הוא צריך אותי, הוא לא התכוון", הן מתמוגגות מתפקיד המטפלת בגבר המסכן הזה, שצריך רק אותן, שבלעדיהן הוא כלום. זה מסדר להן את הריק הפנימי, לדעת שמישהו זקוק להן כל כך? ובכל פעם זה נהיה חמור יותר, והתירוצים שהן ממציאות מטופשים יותר. נשים נפלאות לגמרי מנסות למצוא חן בעיניי גברים שלא מגיעים לקרסוליהן. יש מה לעשות נגד השנאה העצמית הזו? אולי, רק אחרי שיכירו בה.
אני כבר לא מצליחה להבין מה מוצאים בהם. פעם הבנתי, כבר לא. הם נראים מצ'ואים? חזקים? האופן שבו הם משפילים אחרים הופך אותם סקסיים? העצבנות והאלימות המילולית אולי? זו איזושהי משיכה קמאית של אשת המערות לגבר הכי אלים, לזכר האלפא? המשיכה הזו לגברים שבזים לכולם מתוך בוז לעצמם היא מתוך תקווה שכך הם יצליחו להעלים את תחושת הבוז שלכן לעצמכן?
| |
לה לה לה אפצ'י!
היום התחיל בסדרת עיטושים. לו הייתה זו תחילתו של סיפור, בטח הייתי כותבת: "מרגע שא' התעוררה, היא לא הצליחה להפסיק להתעטש", זה יכול היה להיות סיפור גוגולי כזה, העיטושים שלי היו יכולים לצאת לכבוש את העולם.
אבל כאן זה לא סיפור, אלא החיים שלי. בד"כ, מכיוון שאני נסיכה, העיטושים שלי קטנים וענוגים, מן מחיטת אף מובלעת וחמודה שכזו, אך לא היום, הו לא. ברגע שהגעתי לחנות זעזעה אותי סדרה רצופה של שישה עיטושים עצומים, כאלה שגרמו לקונים להסתובב ולהסתכל עליי בגועל, ולי לרוץ בנפנוף ידיים נדהם לחפש טישיו. כשישבתי במשרד תקפו עוד ארבעה, אבל שם הייתי לבד, אז אף אחד לא נבהל.
אח"כ, כשהג'ינג'י הסיע אותי לרכבת התחלתי להגיד לו, "אל תשאל איזו התקפת..", כשהוא צפה בהדגמה חיה של התופעה, שבעה, ברצף, או ברסס, תלוי איך מסתכלים על זה. בעודו יושב מזועזע, מכוסה ברסיסי רוק ונזלת, הוא מלמל משהו על אנשים מגעילים שלא יודעים מתי להשתמש בטישיו, וציווה עליי לצאת מהמכונית. אספתי את שאריות הכבוד העצמי שלי, התעטשתי עוד פעמיים, ויצאתי מהמכונית.
שאר היום עבר בסדר, וחבל, לא הייתי מתנגדת לרסס את מרצה השואה שלי בקצת רסס מוחטה, לאור הציון המביש שקיבלתי.
המלצה לפוסט מעניין: אופה עוגות הכלה כתב פוסט על ההתייחסות של אודטה לריטאלין.
למרבה המבוכה, אני מחבבת את אודטה. היא קנתה את עולמה אצלי באיזו תוכנית מתיחות - עבדו עליה שהבת שלה (שהייתה אז ממש צעירה) נכנסה להריון מעדי ברקן, ושהם מתכוונים להתחתן. בשיא הקוליות היא אמרה לשניהם שאלה החיים שלהם, ושהיא תתמוך בה בכל החלטה. אבל בלי קשר לחיבה שלי אליה, הכתבה הזו מטופשת, והעיסוק שלה בסיינטולוגיה בעייתי בעיניי. באופן עקרוני אני חושדת באנשים שמאמינים בקשקוש הזו. כאילו, מה יותר מעליב מאשר להאמין בדת שהתחילה בתור דאחקה?
אבל אני אומרת, אדם באמונתו יחייה, עד שזה מגיע להתנגדות האובססיבית שלהם לתרופות, בעיקר לתרופות פסיכו-אקטיביות, הפעם זה ריטאלין. ריטאלין אינה תרופה שיש לחלק להמונים, ומאוד יכול להיות שיותר מדי ילדים מקבלים את התרופה רק כי למורים אין סבלנות להתעסק אתם, אבל בהמון מקרים זו תרופה מצילת חיים. הפסילה הגורפת שלהם, על סמך מידע לא מבוסס וחצאי שקרים היא מסוכנת ומבוססת על בורות. אבל בעצם, תקראו אותו.
| |
מון שרי, זה בלתי אפשרי
קראתם "עלמה"? זה מגזין חדש, המטרה היא לעשות מגזין כמו בלייזר, אבל לנשים.
ברגע זה אני אוחזת בידי את הגיליון הראשון, ותוהה מה יותר עדיף לי, להתעצבן, או לקוות. לדברי המקורות שלי במערכת, אני קהל היעד של העיתון הזה. זה נורא מרגש אותי, להיות קהל היעד של משהו מעבר לדודות שנהנות לסנן "בקרוב אצלך". כשאני מנסה לחשוב איזה מן קהל יעד אני, אחרי שאני גומרת להשתכשך במילים כמו "מתוכחמת, אורבאנית, מעודכנת, ביקורתית, משכילה..." או להתפלש במילים כמו "פלצנית, דעתנית, יומרנית, קשקשנית", נשאר משהו מאוד בסיסי: אני רוצה מגזין שידבר אליי. אם אני צריכה לבחור בין "לאישה" או "את", אני מעדיפה "לאישה" כי "את" נורא מעצבן, אבל שניהם לא ממש בשבילי. "לאישה" מכוון רחב מדי, ו"את" מכוון נובורישי מדי.
האמת היא שאני נורא נזהרת בביקורת - נורא קל להגיד "זה לא בלייזר", זה באמת לא בלייזר, אבל גם בלייזר לא הפך תוך ארבעה גיליונות לבלייזר. גם נורא קל לי ליפול לפח "הבחורה הנכונה" (זו שתוקעת גערפסים ומבעירה נאדים, לפי הקריטריונים של "עכבר בנות" [מישהו זוכר אותו?]), שנורא אוהבת מגזינים לגברים, אבל חושבת שמגזינים לנשים זה פויה כזה ונורא לא מגניב.
אני מנסה לחשוב מה משותף לכתיבה של הכותבות שאני אוהבת, מעבר לטכניקה, נושאים וכאלה - ומה שחוזר על עצמו זו אמת. כולן כותבות את האמת שלהן, למרות הכאב והפחד שבחשיפה, למרות שהאמת הזו הרבה מאוד פעמים רחוקה מלהחמיא, היא שם, לטוב ולרע**. וזה מה שאני רוצה לקרוא במגזין כזה, קודם כל אמת. בבלייזר יש כזו, גם כשהיא מסתתרת מאחורי ציניות ודחאקות. יכול להיות שאמת גברית יותר מקובלת חברתית? אין לי מושג.
כשאני רואה על העטיפה של מגזין שאני קהל היעד שלו כותרת כמו "מחפת חתן? לא יכולות לעזור לך. אבל מצאנו אחלה נעליים בפריז", זה לא נראה לי מגניב, זה מעצבן אותי. וזה מעצבן אותי לא כי אני לא רוצה להתחתן, או כי אני לא אוהבת נעליים, בייחוד בפאריז, אבל רבאק, אפשר קצת לרדת מהקטע של הרווקה הפסאודו מגניבה שנורא עסוקה בלחפש חתן ולהתנחם בנעליים? מספיק, כולם יודעים שאנחנו שנונות, כולנו מצצנו, עשינו אנאלי, השתכרנו כמו גבר וזיינו מישהו בדילדו העצום שאנחנו שומרות מתחת לכרית. אחרי שכל זה הובהר, אפשר להירגע עם הקטע של הדאחקות, ולהתחיל להיות אמיתיות?
אני אקנה את המגזין שוב, כי יש לו פוטנציאל עצום, אבל אם הוא יהיה גירסת שנות האלפיים של שיח הכוס המגניב, כשיש לו יכולת להיות הרבה יותר מזה, זה יהיה די עצוב.
** אמת זה לא להתאבד על הכתיבה, או לכתוב רק על סבל, גם לכתוב על זיונים לא מעיד על יותר מדי אמת.
גל עכור של פרידות, עזיבות ואיומי סגירה עובר על הבלוגיספרה. במקרים כאלה, לא נותר אלא ללנקק ליצירת המופת של אינדי, שגם היא פורסמה, איך לא, בפורום של בננות.
אנא, במטותא, קיראו והפנימו, למען איכות החיים של כולנו, שלי בעיקר.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
