לשאוף לנשוף

בכותרות יש עכשיו שני אנשי ציבור בכירים שנדונות נגדם תלונות על הטרדה מינית: רמון וקצב. הם יכולים ממש לשמש דוגמה ודוגמה נגדית לאיך ראוי להתנהג במצבים כאלה: רמון מייד התפטר ודרש שהמשפט שלו ייערך כמה שיותר מהר, בעוד קצב נאחז בקרנות המזבח, ועושה כל מה שאפשר כדי להציל את עצמו, כולל ללכת עם גילה המסכנה יד-ביד לכל מיני מקומות.

עד עכשיו פרשת קצב לא עניינה אותי כל כך, וגם לא הייתה לי דעה על הנבצרות שהוא סידר לעצמו כשהיה צריך להשביע את בייניש. למרות שאיכשהו הסכמתי עם בעל טור שכתב שהוא היה צריך להשביע אותה, מכיוון שלא מדובר בקצב שמשביע את בייניש, אלא בנשיא המדינה שמשביע את נשיא בית המשפט העליון, זאת אומרת שהתפקיד הוא המהות ולא ממלא התפקיד. אבל זו בהחלט לא עמדה שאני יכולה לצאת להגן עליה.

היום הושבע אליעזר ריבלן למשנה לנשיא בית המשפט העליון, וקצב השביע אותו, אין לי בעיה עם זה. יש לי בעיה עם זה שאהרון ברק, הנשיא היוצא של העליון "בא במפתיע וחיבק את קצב בחום". לאור החשדות שתלויים נגד קצב, אני חושבת שהחיבוק הזה נושא אתו מסר מאוד בעייתי - החיבוק הזה אומר "אני אתך, אני מאמין שיהיה בסדר", מה שלמעשה אומר שהוא לא מאמין לחשדות נגד קצב. לו היה מדובר בברק ובקצב כאנשים פרטיים, לא הייתה לי שום בעיה עם החיבוק, אבל כאן מדובר בנושאי משרות בכירות ויצוגיות, והחיבוק החמים מאוד לא במקום.

נכון שאדם חף מפשע עד שהוכחה אשמתו, אבל בשלב הזה, חיבוק מהנשיא לשעבר הכל יכול  של בית המשפט העליון מהווה רמז די ברור לדרגי השיפוט הנמוכים יותר. אני תוהה גם אם ברק היה ממהר לחבק את קצב באותה מידה של חמימות אם החשדות נגדו היו, למשל, גניבת יוגורטים בסופר, ולא סתם כמה תלונות של כמה נשים שטוענות שהוא הטריד אותן.

נו, מצטערת, זה מה שקורה כשאני מעיינת בעיתונים, אני מתעצבנת וכותבת. אני אשתדל לחזור לכתוב מהרווח שבין הלב לוואגינה בהקדם האפשרי.

אה, ולמי שמחפש בגוגל "איתי טיראן בעירום" - תתביישו לכם!

כנראה איחרתי בשבוע. משום מה לא קראתי את מוסף הארץ של שבוע שעבר בזמן, וכך החמצתי את הראיון הזה עם מאיה בוסקילה (נוהל רגיל: לקרוא ולחזור, תודה). זה מאוד תמוה, שהרי אני ידועה כחובבת טראש ורכילות, כך שאין לי מושג איך ראיון כזה ריחף במשך שבוע, שבוע שלם! מתחת לרדאר שלי, אבל היום סוף סוף הגעתי אליו, קראתי, ואני רוצה לומר לגיל ריבה, המראיין: תתבייש לך!

אני חולה לריבה על התחת, באמת. עוד כשאבנר ברנהיימר כתב פעם על הדיווה שמסתובב אצלם בבית וניזון מאקמול ודאייט קולה ידעתי שכשאני אהיה גדולה אני רוצה להיות גיל ריבה. אבל אין לי הכישרון, החוצפה, השנינות, המראה או החריצות, כך שהמשכתי לשאול אנשים "ארזת לבד?" בעוד ריבה הפך לכוכב יותר ויותר בהיר בשמי העיתונות הכתובה (אפשר לומר "כוכבו דרך"? ואז זה ההפך מ"כוכבו דעך"?).

הוא באמת בחור מבריק, אני מניחה שכל מי שראה "משחק מכור" יסכים אתי, והקלולסיות המזויפת שלו היא אחד מכלי הנשק החדים ביותר שראיתי מראיין או עיתונאי משתמשים בהם. אבל כשקראתי את הראיון שלו עם בוסקילה, הרגשתי איך מתחילה לפעפע לי תחושה לא נוחה בבטן. כמובן שיכול להיות שזה בגלל שעוד לא סיימתי את נוהל הקפה-שירותים, אבל אני מעדיפה לחשוב שזו התקוממות מוסרית בריאה.

הראיון עם בוסקילה הוא ראיון מכוער. ראיון שבו המראיין לוקח מרואיין חלש, ולועג לו בצורה די בוטה. כבר בתחילת הראיון הוא בוחר לצחוק עליה:

מניפת הריסים שלה מרפרפת על עיניים יבשות. "אין לי כבר דמעות לבכות", היא אומרת, ממש כמו בשורה מתוך שלאגר עתידי שלה.

ובמהלך הראיון זה נמשך עוד ועוד, שאלות עיתונאיות "נוקבות" ו"קשות", אבל מבחינתי שיא הכיעור בפסקה הזאת:

"בדיעבד ברור לי שהמטרה שלהם היתה למחוק לי את האישיות ולמלא אותה בתכנים שמתאימים לקצב העבודה שלהם. זה כמו דיכוי סיני".

דיכוי סיני?

"כן, אתה יודע, דיכוי סיני".

מכיר עינוי סיני או דיקור סיני.

"כפרה, אני מכירה דיכוי. אני יודעת מה זה דיכוי, וכל דיכוי סופו להתפוצץ".

לא הבנתי.

"ככה עובד העולם, כפרה, זה חוק החיים. אי אפשר לדכא לא עמים ולא בני אדם".

אני באמת לא מבינה למה לריבה היה דחוף להוציא את בוסקילה אהבלה, באמת שלא. אז היא התבלבלה בין דיכוי סיני לעינוי סיני, ואו. אז היא אומרת "כפרה" שיואו. איזה הרגשה טובה זה בטח גורם, לחכמים האלה שקוראים הארץ, לדעת שמאיה בוסקילה אומרת "כפרה". אני כבר מדמיינת לעצמי את פרופסור גוגנהיים מתרווח לאחור ואומר לאשתו, "ראית מה זה? נותנים לפרענקינות שלא יודעות לדבר להיות זמרות, לאן עוד נתדרדר?" ואז הוא מייד מרגיש טוב עם עצמו, הוא חווה קתרזיס של אישור מוחלט של הערכים: אולי הפרענקינה יותר מפורסמת ממנו, אבל היא נורא עילגת, אז זה בסדר.

הכתבה הזו היא עיתונות רעה ואכזרית. לצחוק עכשיו על מאיה בוסקילה זה הרבה יותר קל מאשר לבעוט בגוויה - עוד לפני המשבר בקריירה שלה היא הייתה בשר תותחים תקשורתי ועכשיו זה רק החמיר. נורא ברור לי הפיתוי לצחוק על מי שחלש, זה משיג שתי מטרות נורא חשובות: אתה מרגיש יותר חזק וחשוב ממישהו, ואתה מקבל ליטופים בראש מאנשים שאתה רוצה למצוא חן בעיניהם. אבל ריבה כבר כל כך הרבה זמן לא במקום הזה - הוא עיתונאי מוערך, והוא זה שיכול ללטף ראשים עכשיו, חבל שאת ארסנל השנינות המעודנת והאכזרית שלו הוא בחר לחשוף דווקא נגד מאיה בוסקילה.

ביום שבת הייתה לי תחושה אפרורית ומבואסית כזאת, לכן החלטתי שזה יום מעולה לארגון מסמכים (אולי זה היה יום ראשון? סופי השבוע הארוכים האלה הורסים לי את חוש הזמן). מסמכים ישנים צררתי בשקיות שקופות כאלה והעליתי ללמעלה של הארון, מסמכים רלונטיים מיינתי בקלסר, ובאופן כללי הרגשתי מאוד מאורגנת ויעילה, גם אם קצת מדוכדכית, עד שהגעתי לתעודת הבגרות שלי, פתחתי אותה, ונדהמתי לגלות איזו תלמידה בינונית הייתי בתיכון. אחר כך נפל לידי דף הציונים של התואר הראשון ונדהמתי לגלות שגם בתואר הראשון הייתי ממש בינונית. בשלב הזה הכה בי יגון עמוק. לכן מייד כשחייש ואוריאל עלו אונליין התחלתי לזיין לשניהם את השכל שאני חיה חיים של בינוניות מעיקה וחסרת תועלת, שהחיים שלי בזבל, ושחבל על האוויר שאני נושמת בכלל.

שני האבירים התגייסו לנסות להציל את הביטחון העצמי שלי, כל אחד מזוויתו הוא - חייש הציע הצעות אופרטיביות כדי לצאת מחיי הבינוניות האיומים שלי, ואוריאל הסביר לי שאני מהממת, ובלתי אפשרי להיות גם מהממת וגם בינונית. לשניהם זה לא עזר, ואני הסתובבתי בבית נכאה ואומללה, ורטנתי, "אלוהים, לא הספקתי כלום בחיים." "מונדייה, אני בינוניות ותמיד הייתי!" "אדושם, הדבר היחיד שאני טובה בו זה לכתוב שטויות." היגון העמוק שתקף אותי היה ממש מהפך קרביים, שחיתי בתיעוב עצמי והלכתי לישון בזעם. שקלתי אפילו לייבב קצת לפני השינה, אבל האמת היא שרחמים עצמיים זה נורא מעייף, אז נרדמתי ישר.

בבוקר למחרת גיליתי שאני מבייצת.

וכמו שאוריאל אמר, "אני לא מבין איך לא חשבתי על זה לבד. הייתי צריך לקלוט את זה ברגע שנכנסת לדיכאון בגלל התעודת בגרות שלך."

שוין, בחיי.

דיווח קרסול: עדיין לא קיבלתי בחזרה את קרסול הסוסה האצילה שלי, אבל אני כבר נעה בחופשיות ואפילו, אהמ, חזרתי קצת להליכון.

מצד שני, נשקלתי, ולא ירדתי גרם בחודש האחרון. מצד שלישי, שלושה שבועות מתוכו הייתי מושבתת ספורטיבית. לא שספורט עוזר לירידה במשקל, ולא שאני חושבת שזה קשור לארוחות השחיתות שנאלצתי לאכול לפחות פעמיים בשבוע, כי כל פעם נהייתה סיבה אחרת למסיבה, מה פתאום? ממתי המון אוכל והיעדר פעילות גופנית קשורים למשקל?

המלצה פושרת: "דמי מפתח" של יהלי סובול. לא יודעת, משהו בספר הזה לא התחבר לי. הוא נורא קריא, יאמר לזכותו, אבל משהו שם לא זורם. הגיבור הלוזר לא ממש משכנע בתור לוזר, השינוי שהוא עובר לא מסתדר כל כך, המחבר יותר מדי מתאמץ להפגין ידע כללי בתחומים שונים, אולי מתוך ניסיון להוסיף עומק לסיפור ופחות מדי משקיע בדמויות. אבל הוא קריא ומעניין, והסוף חמוד.

ספר חביב במובן הפושר, לא יותר מזה.

אתמול היה לי ולט' היקרה יום קניות מהמוצלחים שנראו. נסענו, הט', ברלינגו המנוולת ואני לבית טפר, ושם התרוצצנו כאחוזות תחזית בין חנויות העודפים של רונן חן ושות', היה מסעיר. מבחינתי השיא הזוהר של היום היה זוג הנעליים של דניאלה להבי שבשנה שעברה הייתי חרמנית עליהן, אבל הן עלו 1000 ומשהו שקל, ואני יש לי גבולות אני, ופתאום הן חייכו אליי תמורת 490 שקל בלבד.

שכחתי שאני במצב כלכלי רעוע, שכחתי שקניות לא גורמות אושר ושאני צריכה להתחבר לחלק יותר עמוק אצלי, ובהתנשפות אורגזמית הוצאתי את הכרטיס, לחשתי למוכרת בתשוקה "בפעמיים, כן?" וברגע בו חתמתי על הספח שהעביר אותן סופית לרשותי, הרגשתי איך אורגזמה מהסוג השווה ביותר מרטיטה את אמות הסיפין שלי.

ברור שבינתיים אני לא יכולה לנעול אותן, כי הקרסול שלי מסכים שאני אנעל רק לנעלי אצבע, אבל לפחות יש תקווה. חוץ מזה קניתי חולצת מעטפת נורא מתוחכמת כזה? היא כל כך מתוחכמת שצריך לכתוב לה הוראות הפעלה, לו היו כותבים לה הוראות הפעלה, הן היו נראות כך:

אחזי ברצועות המשתלשלות משני צידי החולצה.

את הרצועה השמאלית כרכי סביב המתניים.

את הרצועה הימנית כרכי סביב הכתף תוך כדי שירת "התקווה" לאחור. כעת לפפי את  שתי הרצועות סביב הכתפיים.

כעת,  כשאת כרוכה בחתיכת בד חסרת צורה שמשתלשלות ממנה שתי רצועות ארוכות, צאי החוצה וחפשי עץ יציב.

כרכי את רצועות החולצה סביב אחד הענפים ותתלי את עצמך, כי אם את מספיק מטומטמת כדי לקנות חולצה שאין לך מושג איך לובשים, ממש לא כדאי שהמטען הגנטי שלך לא ימשיך הלאה.

חוץ מזה, היום ב"שבעה לילות" נחשף הרווק כותב הטורים בן לוי, והתברר שזה יעקב לויתן. אותי זה לא הפתיע כי הקשרים שלי בתקשורת כבר מזמן סיפרו לי מי זה (קשרים בתקשורת = האיש שאחראי על החניה במעריב, והאמינו לי, זה יותר חשוב מאשר קשרים עם דנקנר) אבל שמחתי לגלות שמדובר בבחור נאה ויפה עיניים. אחרי שגמרתי להתפעל מעיניו האפורות ירקרקות התפניתי לקריאת הכתבה, ואני רוצה להודיע כאן ועכשיו לי' לויתן שהוא זכה להערכתי הנצחית, כזה מופת של שיווק עצמי מזמן לא ראיתי, איך, איך הוא כותב על כמה שהוא רב שגל שנשים נופלות לרגליו, כמה הוא טחן, כתש וזיין, אבל כמה שכל זה ריקני, כי מה הוא רוצה? מה שכולנו רוצים, מישהי להתעורר לידה בבוקר.

בשלב זה כמעט מחיתי דמעה והרגשתי איך הרפלקס המוכר של "אוי, הוא כל כך חסום רגשית, חכה! חכה ינקי! (אני יכולה לקרוא לך ינקי?) אני מייד אראה לך שאתה מסוגל לאהוב ולהתחייב, רק לי חיכית כל החיים!" משתלט עליי.

אני לא יודעת אם סיפורי הטחינה, הכתישה והזיונים נכונים, אבל לאור המיומנות שהוא חשף בנבכי הפסיכולוגיה הנשית, יש לי הרגשה שהוא יודע על מה הוא מדבר, שאפו, הלוואי וחיל האוויר שלנו היה מתמחה בפגיעות כל כך כירורגיות.

אחרון חביב: מתישהו בקרוב יצא לאקרנים "הדברים מאחורי השמש", שכתב וביים יובל שפרמן, בכיכובים של אסי דיין וסנדרה שדה, ואני אומרת אוצו-רוצו-טוסו לראות.

נכון, זה עוד סרט על משפחה לא מתפקדת ועל הסבל שיכולים לגרום האנשים הכי קרובים והכי אוהבים. בסרט מסופר על פחות משבוע בחייהם של זוג הורים ושלושת ילדיהם, בתקופה שבה הסב, אבא של האב (דיין) שוכב מחוסר הכרה בבית-חולים, אחרי שהקשר איתו ניתק במשך די הרבה שנים, ואיך כל אחד מבני המשפחה מתמודד עם מה שקורה בתוך המשפחה, ועם החיים בחוץ. אבל בניגוד לסרטים ישראלים חדשים, אין כאן שום דבר מהנטייה הבנאלית ליפול למלכודת החמוץ מתוק. אין שום סיכוי שתצאו מהסרט הזה כשאתם מחייכים,  כמו שיצאתם מהאסונות של נינה, אהובה אהובתי, או אפילו "כנפיים שבורות" (שדווקא די אהבתי, אם זכרוני אינו מטעני). מדובר בסרט מצוין.

קודם כל, השחקנים נפלאים, כולם, ובעיקר טס השילוני שמשחקת את דידוש, הבת הקטנה. מדובר בילדה-שחקנית מדהימה. לא ברור לי איך הוא עושה את זה, אבל היא מצליחה מצד אחד לא להיות עוד ילדה חמודה בת עשר, ומצד שני לעורר הזדהות, אבל הזדהות מתוך כבוד. מדהימה, באמת. גם שני השחקנים בתפקיד האחים הגדולים: זהר שטראוס וטלי שרוני (שראיתי גם בסרט סטודנטים והיא מצוינת) משחקים מעולה. זה סרט קשה ועצוב, ואם יש בו גאולה היא מגיעה במנות מאוד קטנות, אבל שווה, ממש שווה לראות אותו, רק צריך להתכונן קצת לעצב שיבוא אחר כך.