טוב, זה לא שכשאנחנו מדמיינים את העתיד אנחנו סגורים על כל הפרטים, ואפילו אני, עם הראש הקשה ותאוות השליטה שלי, הבנתי שאני נכנסת לתחום בלתי ידוע, אבל באופן כללי הפרטים היו מאורגנים לי די יפה בדמיון.
קיוויתי שהיא תקדים, לא בהרבה, נגיד, קיצור של שבועיים בעונש היו יכולים להיות נחמדים. בכל זאת, כבד, חם, אי אפשר להתכופף, להתהפך במיטה הפך לספורט אתגרי, וגם נראיתי איום ונורא, אבל כל מה שיכולתי לעשות זה לקוות.
גם בקשר ללידה לא הייתי סגורה על כל הפרטים, ז'תומרת, זה לא שהייתה לי דעה נחושה בנוגע ל"אפידורל כן או לא?" חשבתי שאם יהיו לי לידות דה לוקס, כמו למלכה האם, אז בכלל לא יספיקו לאפדרל אותי, ואם הלידה תתארך, אז כן, כאילו, לא באתי לכאן לסבול. דווקא בנוגע לפטידין הייתה לי דעה מאוד מוצקה, שהסתכמה ב-"יס! יס! יס!" ואם אפשר, עוד קצת.
מה שדמיינתי לעצמי די בבירור זה איך אחרי הלידה יניחו לי אותה על הבטן, והיא תזחל כמו לוחמת קומנדו קטנטנה ישר לפטמות, תינק את טיפות הקולסטרום הראשונות שלה ושתינו נבהה זו בזו בעינינו קצרות הרואי (בשאיפה, כמובן, שקוצר הרואי שלה יהיה זמני והיא לא תגדל להיות עוורית כמו אמא שלה). אה, וגם התכוונתי להתעקש על ביות מלא, למרות שהמלכה האם התנגדה לרעיון בתוקף בטענה שאחרי הריון ולפני האמהות רצוי ואף כדאי לנוח 24 שעות, לפני שמתחילים להתעסק בצווחא ובר צווחא. מעבר לזה, התוכניות הפכו יותר ויותר מעורפלות, כאילו, שהילדה תהיה דוגמנית-מדענית טילים-נגנית פסנתר מחוננת-שמתנדבת בעמותות של מצורעים בשעות הפנאי, נגיד.
ביום שלישי ה-25.9.07 קמתי בשבע וחצי בבוקר, למרות הסלידה שלי מהשכמות. התקלחתי ונסעתי לקופת חולים למעקב פיצפיצ כדי לוודא שהיא ממשיכה להתפתח. הרופא בדק, בדק, בדק, ואז אמר, "הערכת משקל, 1,700." "לא יכול להיות," עניתי, "לפני שבועיים היה לנו 1,800." "תיסעי לחדר מיון." ענה הרופא. למרבה המזל הגניקולוג הנחמד מאוד שלי עבד באותו יום, אז נכנסתי לקחת הפנייה לחדר מיון, בעודי רוטנת על טיפול יתר ומה פתאום שעובר ירד במשקל בעודו ברחם?
הרופא הסתכל בנתונים, חייך חיוך מעודד, ואמר שאני אסע לבית חולים, ושבטח יאשפזו אותי לשבוע, כדי לסגור 37 שבועות, ואז יילדו. לקחתי את ההפניה למיון, נכנסתי לשירותים, הורדתי את מכסה האסלה, התיישבתי ופרצתי בבכי מטורף. כולל הכול, נזלת, מחיטות אף, ויבבות רמות. אחרי שגמרתי להתפרק נסעתי הביתה, ואמרתי למלכה האם שאני צריכה לארוז תיק ונוסעים לבית חולים.
ליתר ביטחון ארזתי גם את תיק הלידה, כולל שמן עיסוי הפרינאום והתחבושות הלא מולבנות ומחומרים מתכלים לגמרי שקניתי במיוחד בחנות טבע.
עברנו את פרוצדורת הקבלה, ונשכבתי במוניטור. המלכה האם ישבה לידי, כשפתאום המכשיר התחיל לצפצף, אף אחד לא בא, אז המלכה יצאה לקרוא לאחות. האחות הגיעה, חבטה במוניטור, והמוניטור חזר לעבוד, כולם נרגעו, אבל תוך כמה דקות שוב התחילו הצפצופים המרגיזים, אימא שלי שוב קראה לאחות, שקראה לרופאה, ותוך שנייה החדר התמלא באנשי צוות.
"תורידי עגילים ואת כל התכשיטים שעלייך."
"תתפשטי, אני צריכה לגלח אותך."
"אכלת משהו היום?"
"תשתי, זה חומר שמונע חומציות בקיבה."
"שנייה, אני מכניסה לך קטטר."
"תודיעו בחדר שאנחנו מביאים להם מישהי."
צייתי. כשהגיע הרופא המרדים, שאותו הכרתי מההכנה ללידה אמרתי לי שאני מקווה שאני אוכל לקבל אפידורל, כי יש לי קעקוע, והוא הסתכל בי ולא הבין מה אני רוצה ממנו. המיטה ואני עליה רצה במסדרון, וכשנכסנו לחדר הרופא צעק,
"אמרתי שהחדר צריך להיות מוכן!"
"אין לה ורידים, איפה נכניס לה את העירוי?"
לי הוא הושיט דף, "תחתמי, זה אישור לקיסרי חירום, העובר במצוקה." "עוברית," היה לי חשוב להסביר.
חתמתי, הוא הניח לי מסכה על הפנים, לחץ לי על שני צידי הצוואר ואמר "תגידי לילה טוב."
התעוררתי אני לא יודעת כמה זמן אחרי זה, והצלחתי לחרחר לדמות מטושטשת שעמדה שם, "התינוקת, היא בסדר?" "אני לא יודעת," ענתה הדמות, "אני אלך לברר." היא הכניסה לחדר שני אנשים, ואחד מהם אמר, "יש לך תינוקת נורא חמודה, היא קצת קטנה, בגלל זה היא בפגיה, אבל חוץ מזה היא בסדר." "כמה היא שוקלת?" שאלתי, "קילו שש מאות." המלכה האם נכנסה מייד לאחר מכן, ואמרה שהיא ראתה אותה, שהיא נורא קטנה, אבל הכול בסדר אצלה והיא יפיפייה. נרדמתי.
התעוררתי שכשמתנדב של השירות הלאומי הסיע אותי ואת האלונקה למקום אחר והקפיד לחבוט את שתינו בכל קיר בדרך, כל חבטה גרמה לגל כאב שעלה הישר מהבטן התחתונה שלי. אה, ואם חשבתם שטראומה משנה את האישיות: כשעברנו ליד קיר והוא לא חבט אותי בו שקלתי להגיד לו, "בחור צעיר, פספסת קיר." אך כוחי לא עמד לי.
אמא שלי חיכתה לי שם, והחזיקה ביד צילום של תינוקת זעירה עם המון המון שיער. היא אמרה שזאת התינוקת שלי. לחשתי שאני רוצה לראות אותה, אבל אמרו שאני אחרי ניתוח והיא בפגייה, ולכן ייקח זמן עד שניפגש. הבנתי, בראש הבנתי, שילדתי, אבל איך זה יכול להיות אם לא חוויתי לידה ולא ראיתי תינוקת? שכבתי וחיכיתי שיקרה משהו, ואכן, המלכה האם הגיעה. "ראית אותה?" "כן, עכשיו אני אלך שוב, באתי קודם אלייך." "תשאלי אם אפשר להביא אותה לכאן." "אני לא מאמינה, אבל נראה."
איך שהוא, בדרכי קסם אשקלוניות שכאלה, כמה דקות לאחר מכן הגיעו אליי אחת מלכה אם, אחת אחות, ובתוך אינקובטור אחת פיצפיצ. פיצפיצ אמיתית, לא של בטן. "היא נורא קטנה." אמרתי בבהלה נוכח היצור הזעיר (תדמיינו תינוק בגודל של בקבוק קולה.) שגם היא וגם האחות טענו בתוקף שהיא הבת שלי.
אחרי ששמו אותה עליי לכמה דקות לקחו אותה משם, ואני ניסיתי לעכל שיש איזה שהוא קשר בין הדבר הפעוט הזה וביני.
למחרת בבוקר האחות באה לנתק אותי מהקטטר ומהאינפוזיה ואני גררתי את עצמי לתינוקייה, לשאוב חלב. אני באמת לא יודעת למה, כאילו, הכול כואב לי, מה הקטע? אבל היה ברור שזה מה שאני צריכה לעשות. שאבתי כמות מגוחכת, וכנושאת שלל רב גררתי את עצמי לפגיה, שיתנו את זה ליצור הקטן.
מאז עברו כמה ימים, שבהם אני שואבת כל שלוש שעות (חוץ מאשר בלילה, כאילו, רבאק), ואז הולכת לפגיה, עדיין לאט, כי כואב (אבל כל פעם יותר מהר, כי פחות כואב), אבל אין ברירה, ונותנת לצוות בקבוק קטן שבו כמה טיפות קולסטרום ליצור הקטן.
עכשיו אני בבית והיא שם, עד שהיא תגיע לשני קילו, ואז נשהה בבית עוד חודש, בלי חשיפה למקומות ציבוריים, עד שהיא תשקול שלושה. לא ברור מה גרם להתפתחות האיטית שלה ומה גרם לה למצוקה, או כמו שהרופא הנחמד אומר, "זה מתחלק לשלושה חלקים, או בעיה אצל האימא, או בעיה בשלייה, או בעיה עם התינוקת."
חוץ מזה היצור הקטן עדיין קטן, אבל עכשיו קוראים לו טליה רביב, והיא בלי צל של ספק התינוקת הכי מדהימה שראיתי אי פעם. כשהיא מכווצת את השפתיים הקטנטנות שלה, או מפריחה בועות חלב, או מנסה לתלוש לעצמה את הזונדה אני פשוט לא מצליחה לעכל שהיא יצאה ממני.
אז כן, הפרינאום שלי נשאר בריא ושלם, וכן, ההנקה הראשונה דמתה יותר לחליבה, שבה האחות באה אליי ובכוח משכה ממני לתוך מזרק שני CC, אבל זה לא משנה.
אני לא יודעת אם זו אהבה, בחיי שלא, אבל אני יודעת שהילדה הקטנטנה עם ההמון שיער ששוכבת באינקובטור היא שלי, ושהיא הדבר הכי מרהיב שעשיתי אי פעם, גם אם במקרה יצא שאני בדיוק ישנתי כשהיא הגיחה לאוויר העולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
