לשאוף לנשוף

בחדר ליד שוכבת פיצקולית שמנסה להירדם לצליל "ירח קירח", מהדיסק של חממה ורוטר (ותודה לקוראת אסתי שהמליצה עליו). מאתמול יש לה חום. לא משהו נורא, היא במצב רוח טוב, אני פשוט קצת מודאגת. מנסה להיות עם היד על הדופק, מתי היא מרגישה לא משהו והגיע הזמן להוריד את החום, ומתי היא בסדר למרות החום ואז אני מעדיפה לתת לחום לבשל את החיידקים הזדוניים. אלי כבר אמר שהורות היא תרגול בלתי פוסק בוויתור על שליטה. אלי, כהרגלו, צודק. בשנה שעברה לא היו משאלות והחלטות, כי עמדתי בפני הלא נודע הגדול. השנה המיני גורו שלי לימדה אותי ענווה מה היא, אז מה שאני מבקשת, אני מבקשת בדחילו ורחימו.

קודם כל, תמיד תמיד תמיד, בריאות. מצחיק איך סדר עדיפויות יכול להפוך לכל כך ברור, ואיך למדתי להכיר תודה על זה שרוב הזמן, חמסה חמסה, אהוביי ואני בריאים. שיימשך כך.

אני רוצה להיות אמא טובה, אבל לא במשמעות של אמא שמכוונת כל היום לטליה ומשמשת כשפחה נרצעת, אלא כזאת שגם ממלאת אותה בביטחון עצמי ובתחושת ערך חזקה, וגם מלמדת אותה שהיא לא האדם היחיד בעולם, וצריך להתחשב גם באחרים. השאלה היא איך מאזנים בין שני הדברים האלה. אין לי מושג, כמובן.

אני רוצה להיות בת טובה, אחות טובה ואדם טוב יותר. זה מסע לא קל לאישה וכחנית, יהירה ומהירת חימה כמוני, אבל אם זה היה קל, הייתי עושה את זה כבר קודם.

פרנסה, שתהיה פרנסה טובה יותר. השנה הייתה מאוד חלשה במובן זה. מזל שאין לי הוצאות שכ"ד וכאלה, ושהמון הוצאות נעלמו כי אין לי ממש זמן. אני רוצה להגיע למצב שבו אני יכולה לפרנס את עצמי ואת בתי בכבוד. הצעד הראשון יהיה לשלוח את טולי לזעיקון (כשאני מאפשרת לה התאקלמות כמה שיותר קלה), הצעד השני, והקשה יותר, כמובן, יהיה לנסות להתגבר על העצלות והדחיינות האיומות שלי. הגיע הזמן להתאים את עצמי לעולם ולהפסיק להתנהל בזמן אריאלה.

להמשיך להתעמל בבית, אולי להירשם ליוגה או פילאטיס. והנה החלטה שמאוד הייתי רוצה לעמוד בה: לרדת מהאובססיה בקשר למשקל. אני מידה 38-40, אני כבר הרבה יותר קרובה לגיל 40 מאשר ל-25, ואין שום סיבה שאני אשקול כמו ששקלתי בתור נערה. והגיע הזמן ללמוד שהמצב הנוכחי סבבה. אני לא רוצה להרגיש שאני עבד של המאזניים. להתעמל כן, לאכול בריא כן, אבל מספיק עם יסוריי המצפון וחוסר הסיפוק התמידי. מספיק עם הדיאטות.

כמה שיותר שמחה ושביעות רצון לכל האנשים, שיהיו כמה שפחות קשיים וצער, ושנדע ללמוד מהקשיים והצער שכן יבואו. בכלל, שנלמד  כמה שיותר, וכל הזמן נזכור שאנחנו בעצם לא יודעים שום דבר, ושנהיה בריאים, אין, בריאות זה הכי חשוב.

בבוקר התעוררתי לפני טליה, הלכתי לעשות פיפי ולצחצח שיניים, וכשחזרתי היא ישבה ממש על קצה המיטה, משום מה היא אוהבת לשבת תמיד בקצה קצה, כנראה מצחיק אותה התקף הלב שאני מקבלת, רגל אחת כלפי מטה והגב זקוף זקוף. היא חייכה אליי חיוך ענק, ופתאום ראיתי את זה - היא כבר לא תינוקת, היא פעוטה.

עכשיו לפני שנה היא כבר הייתה בחוץ. אני ישנתי כשזה קרה. מהבטן שלי יצאה תינוקת קטנטנה, 1670 גרם, אפגר ראשון 6, אפגר שני 9. כמה שעות לאחר מכן הביאו לי אותה, מיניאטורה ממש, מה שלא מנע ממנה להיצמד לשד ולינוק כאילו אין עייפות בעולם בכלל. הסתכלתי ביצורון הזעיר הזה, עם השיער השחור, וניסיתי לקלוט שהנה, אני אמא. כשדנה סיפרה לי שמה שהיא הרגישה בהתחלה כלפי הבת שלה זו חמלה ענקית ממש כעסתי עליה, מה חמלה? למה חמלה? למה את לא יכולה להגיד שהתאהבת? אבל גם אצלי קודם הגיעה אחריות, אחרי זה חמלה ורק אחרי זה התאהבות שלא ידעתי שאפשרית בכלל.

הייתי יושבת שעות מול האינקובטור ומסתכלת בה, בילדה הקטנטנה שחוטים יוצאים לה מכל מיני מקומות וידעתי, פשוט ידעתי שהיא באחריותי. אחר כך היא הגיעה הביתה, ושלושת החודשים הראשונים הפכו לסחרור שעד היום מעורפל לי לגמרי. זו תקופה של אימה צרופה. העייפות, הפחד, האחריות, הכול יותר מדי. הדבר שהניע אותי זו הידיעה שהיא כאן כי אני החלטתי, ולכן מתפקידי לדאוג לזה שיהיה לה טוב, והחמלה הבלתי נתפסת הזאת. אני חושבת שזאת הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי ממש להזדהות רגשית - עם הפחד מכל העולם החדש והשונה הזה שהיא הגיעה אליו. לא היה לי קל להפנים שמבחינתה אני העוגן היחיד במצב כאוטי לגמרי. מה שהיה עוד יותר קשה היה לזכור כל הזמן שמה שהיא עושה, היא לא עושה דווקא. היא לא בוכה בדיוק כשהקפה מוכן כדי להרגיז אותי והיא לא מתעוררת ממש כששמתי שמפו כדי להראות לי מי הבוס, לא, היא פשוט קטנה ומבוהלת ואני מה שמתווך בינה ובין כל השאר.

אחר כך התחלתי להתאהב, ממש להתאהב בה  - באופן אישי. אחד הדברים שמהם הכי פחדתי לפני שהיא נולדה (חוץ מבריאות, זה באמת הכי חשוב) היה שאני לא אתאהב בה, והשני שלא יהיה לה חוש הומור. התאהבתי, ויש לה חוש הומור נפלא. איך יודעים שלתינוקת בת שנה יש חוש הומור? פשוט יודעים. המתיקות שלה לפעמים גורמת לי להפסיק לנשום, למשל כשהיא יושבת וקורעת פרח לחתיכות קטנטנות, בשקדנות מפעימה; כשהיא מוחאת כפיים וזזה בקצב המוזיקה; כשהיא יושבת במעלה המדרגות ומחייכת אליי בידיים מושטות למעלה "בואי, אמא, תרימי אותי." או כשהיא מלטפת אותי בצד של הבטן מתוך שינה.

לא היה לי רע בחיים הקודמים, באמת שלא. והוויתורים שכרוכים באמהות לא ממש קלים לי, אבל בחיים הנוכחיים יש לי לפחות לפחות פעם אחת ביום שבה אני מרגישה צורך להגיד תודה ענקית למישהו על הזכות האדירה שקיבלתי, לגדל את ילדת הפלא הקטנה הזאת. אני מרגישה קצת לא בסדר, כי אני לומדת ממנה יותר מכפי שהיא לומדת ממני, לפעמים נראה לי שמדובר בילדה זעיקה ומוארת. אבל אולי בעצם כל הילדים מוארים?