לשאוף לנשוף

שלשום האשימו אותי בציניות, לא מהסוג הנחמד. "למה את צינית," גערה בי אינדי, "בכל פעם שמזכירים התאהבות?" (נ"ב, בהתאם לעל הכתיבה של קינג, לא הייתי צריכה לכתוב "גערה בי אינדי", אלא, "אמרה לי אינדי".) אבל אני באמת באמת לא מבינה איך אפשר לא להיות ציניים בנוגע למאוהבות, כאילו, כולנו (טוב, רובנו) היינו מאוהבים לפחות 10 פעמים בחיינו, ובכל פעם ופעם היינו... בסדר, הנה, אני עוברת לגוף ראשון, קרציות.

 בכל פעם שהתאהבתי, בין אם זו התאהבות סוערת בגבר שעלה אתי שלוש קומות במעלית ויש לו כפות ידיים מדהימות, או התאהבות ארוכת טווח במישהו שהנשמה שלו דיברה ישירות עם הנשמה שלי, הרגשתי במלוא העוז והתוקף שמעולם לא התאהבתי ככה, ושסביר להניח שאני לעולם לא אתאהב כך שוב.

הידיעה שכן, התאהבתי וכנראה אתאהב הפכה למלמול חסר פשר במעמקי התודעה. למה? שוב חוזרים ל"להיתקל באושר": כי ככה אנחנו בנויים, ככה המוח שלנו בנוי, לחוות רגשות בשיא העוז ובלי אפשרות להשוות באמת לחוויה זהה או דומה בעבר. יש הרבה דברים טובים במנגנון הזה, אני לא חושבת שאיזו שהיא אישה בעולם הייתה יולדת שוב לו כאבי הלידה היו נשארים חרותים בה, מצד שני, אותו מנגנון מונע מאתנו ללמוד באמת משגיאות העבר, אלא אם הכאב היה כה בלתי נסבל עד שהפך לטראומה, ושוב, אין לנו יותר מדי טראומות, אנחנו לא כאלה עדינים.

את אינדי זה מרגיז, אני מניחה שאת רוב החברות שלי זה קצת מרגיז, כל פעם שאחת מהן מתאהבת ומגיעה אליי כולה פרפרים אני מהנהנת בשמחה, ומחכה לשלב ב' של היחסים, כי באמת, התאהבות לא מרשימה אותי. שיהיה ברור, לא שאני לא כמהה לחוות את הרגש הזה שוב, ולא שאני לא אסבול אנושות אם ההתאהבות לא תעלה יפה, אבל עדיין, בראש החושב, אני אדע שמדובר בסוג של שפעת שתעבור, כמו שכל השפעות וההתאהבויות לפניה עברו. למעשה, ההתאהבות היחידה שאני חוויתי והחזיקה מעמד יותר מכמה חודשים זו ההתאהבות בטליה, ותסלחו לי אם אומר שגם במקרה שלה, היו כמה פעמים שתהיתי שמא יש אופציה להזדכות על כל הסיפור הזה.

אני מניחה שזה הופך אותי לטיפוס די מרגיז. "אני מאוהבת," תגיד לי מי שתגיד, "יש בזה משהו מיוחד, בחיים לא הרגשתי ככה!" ואני, משביתת שמחות כהרגלי, אענה, "אבל אמרת אותו דבר על X, וגם על Y, וגם על Z." "לא לא לא, זה משהו מיוחד!" היא תטען בתוקף, ואני אהנהן ולא אזכיר לה שכרגע, כשהיא מאוהבת, היא פשוט לא יכולה לשחזר איך הרגישה בהתאהבויות הקודמות שלה, ושהמוח שלה משחק לה בזיכרון, וגורם לה לחשוב שמה שהיא מרגישה כעת כלפיי בן זוגה מקרין על זיכרון ההרגשה כלפיו בעבר, ומשנה אותו לגמרי. במילים אחרות, אחרי שההתאהבות עוברת, אנחנו נוטים לשכוח איך הרגשנו אז. אנחנו משתמשים במילים "הייתי מאוהב",  אבל מילים אינן תופסות את מלוא החוויה. עוד אמת מצערת היא שגם ההתאהבות העזה הזאת תחלוף, כמו כל התאהבות אחרת, כי ככה זה, זה עובר, אנחנו לא יכולים לחיות בתוך שפעת אינסופית, זה לא סביר.

הבעיה הכי גדולה היא שהדברים החשובים באמת משעממים תחת, מילים כמו אחריות, מחויבות, חיבה, כבוד הדדי, חברות, מעוררות פיהוק לעומת מילים כמו תשוקה, כמיהה, ערגה, חיבור, וכאלה. אצל ההורים שלנו, שלי לפחות, זה אחרת. באמת היה ברור להם שמתחתנים לתמיד, ועושים מה שצריך כדי שזה יצליח, ומה שצריך זו גם הידיעה שיהיו תקופות מחורבנות, ואלה החיים, יש בהם גם תקופות מחורבנות. אבל גם בתקופות הכי מחורבנות, נושאים בעול ביחד. ההורים שלי מאוד שונים זה מזה, אבל יש להם ערכים משותפים, והם מאוד מכבדים זה את זה (משעמם, אני יודעת), מעבר לזה הם מחבבים מאוד אחד את השני, וכיף להם ביחד (עוד יותר משעמם, נו, ברור.) זה לא אומר שהם לא רבים, אבל זה אומר שברוב הריבים חוקי המסגרת של הכבוד נשמרים, ובמעט מאוד מקרים, פחות מאצבעות כף יד אחת, שהם לא נשמרו, שאחד הצדדים עשה דבר קשה מדי (לא בגידות, נו, אל תהיו כאלה.) הייתה תקופת משבר שזעזעה את המערכת ושינתה אותה, אבל תמיד נקודת ההנחה הייתה שלא מפרקים משפחה.

אולי קל לי לדבר כי מזמן לא הייתי בזוגיות ארוכת טווח, וכשעזבתי אחת כזאת זה היה כי, אהמ, שעמם לי, אבל הייתי אז בת 23, ולא היו ילדים ברקע. היום אני לא יודעת איך הייתי מתנהגת לו הייתי במשבר שאחרי הילד הראשון או השני. אני רוצה לחשוב שהייתי נלחמת בעוז, אבל לא יכולה להתחייב על זה, כי נורא קשה להילחם על מה ששלך ואת לא ממש בטוחה שאת רוצה את זה. אני רק מקווה שתהיה לי הזדמנות לבדוק את זה, ושכשיתחיל להיות משעמם אני אזכור שכל התאהבות נגמרת, שיש מעגל שלם של אנשים שעלול להיפגע מההתנהגות שלי, ושחיבה וכבוד הדדי הן אבני בניין הרבה יותר מוצקות מהתאהבות. אם מערכת יחסים היא הסטייק, התאהבות היא התבלין, אבל תבלין בלי סטייק הוא חסר ערך תזונתי, ואם מתבלים יותר מדי, עלול לגרום לצרבות איומות.

אני קוראת עכשיו שוב את "להיתקל באושר", של דניאל גילברט, בתרגומו הנהדר והקולח של אסף כהן. הספר נכנס לרשימה המאוד מצומצמת של ספרים שראוי לקרוא מחדש פעם בכמה זמן, ככה כדי לסדר את המוח, ממש לצד מלכוד 22, מלון ניו המפשייר, הרון וים הסיפורים (שמזמן לא, באמת לא בסדר). מבחינתי מדובר בספר משנה חיים, אני יודעת שקצת מגוחך להתייחס כך לספר שחוקר בצורה מדעית את מושג האושר, אבל הוא כל כך חכם, מנפץ כל כך הרבה מוסכמות, ומסביר כל כך הרבה דברים מאוד מהותיים, שבאמת, מאז שקראתי אותו משהו בי השתנה. הוא פשוט מכניס הכול לפרופורציות, החל מההרגשה המזופתת שתמיד אני נתקעת בתור הכי איטי בסופר, וכלה באושר המדהים שההורות נושאת בכנפיה. יש משהו מאוד מייצב בידיעה המוכחת שעושר לא יביא אושר, ושגם אסונות בקנה מידה אפי לא בהכרח יהרסו את חיי, או כמו שהוא אומר זאת, אנחנו לא הפרחים השבריריים שפסיכולוגים מספרים לנו שאנחנו, רחוק מזה.

לא מזמן סיימתי לקרוא את "העולם של אחרי יום ההולדת" של ליונל שרייבר המעולה, שזכרתי אותה אחרי "חייבים לדבר על קווין" עוכר השלווה. העולם פחות טוב מקווין, אבל הנושא ממש מרתק - הספר הוא סוג של דלתות מסתובבות, והדמות הראשית בו חיה שני מסלולי חיים מקבילים. במסלול אחד היא הולכת בעקבות תשוקתה, ובמסלול השני היא בוחרת לנהוג בהתאם לצו מצפונה. הקוראים עוקבים אחרי שני המסלולים האלה. היא יוצרת המון נקודות השקה בין שני המסלולים, מה שקצת נחמד וקצת מעיק לפעמים, כשהיא מגזימה עם זה, אבל מה שאותי הכי ריתק הוא הסוף. בשני המסלולים המקבילים הדמות הראשית חוטפת מהגורל כמה לאטמות איומות ממש, בדיוק מהסוג הזה שכולנו חושבים שזה משהו שימוטט אותנו, ובשני המסלולים היא אומרת בסוף שהיא מרוצה מהבחירה שעשתה. זאת שהלכה בעקבות האהבה והתשוקה שמחה על ההגשמה, וזאת שבחרה להישמע לצו מצפונה מרוצה מכך שהיא יודעת שלא בגדה בדברים שהיא מאמינה בהם - ובשני המקרים היא מגיעה למסקנה הזאת אחרי חוויות מאוד קשות, היא לא הייתה משנה כלום, ואני מאמינה לה.

אני מאמינה לה כמו שאני מאמינה לאנשים שעברו תאונה, או מחלה קשה, או מוות של אדם אהוב, והם מתייחסים לזה כאל החוויה המשמעותית והמלמדת ביותר של חייהם. זה לא קשור לכוח רצון אדיר או לתעצומות נפש חסרות תקדים, אלא לנטייה האנושית להסתדר עם מה שיש. זה בדיוק כמו שאני אומרת שלו היו לי תאומים הייתי קורסת, אבל הנה, יש אמהות לתאומים של קורסות, למה? כי אנחנו משחקים בקלפים שקיבלנו ובקלפים שבחרנו, זה עד כדי כך פשוט.

אני לא אתפלא אם שרייבר קראה את גילברט לפני צאת הספר, והיא ידעה שאנשים נוטים להצדיק את ההחלטות שלהם בדיעבד. אנחנו פשוט נוטים לסלוח לעצמנו על הכול, גם על דברים איומים שעשינו, לא כי אנחנו רעים, אלא כי אנחנו אנושיים, ואנחנו בנויים (רובנו) להמשיך הלאה, זה עד כדי כך פשוט. והפשטות הזאת, יחד עם הידיעה שגם רגשות צריך לקחת בפרופורציה, היא אחד הדברים הכי טובים שלמדתי.

בניגוד לימי הולדת של גדולים, שאיכשהו צמודים זה לזה, בין ימי הולדת של ילדים מפרידה תהום זמן אדירת ממדים. כבר חצי שנה היא שואלת מתי היומולדת שלה בספטמבר, ורק לפני כמה שבועות הבנתי שהיא חושבת שספטמבר זה שם של מקום. מצחיק איך ילדים תופסים את המציאות בצורה שונה לגמרי. היא שואלת איפה יום ההולדת שלי, אני אומרת לה שבפברואר, וזאת נראית לה תשובה הגיונית.

אבל כמו כל דבר שיש לקראתו ציפיות עצומות, ליום הזה לא היה שום סיכוי לעמוד בהן. הוא התחיל במפגש לא נעים בין המצח של טלולה בל וגוש שיש, שבעקבותיו לגמדת יש כרגע בונקל'ה אדיר + חתך במצח, ונמשך באווירת רטנוניות כוללת, שעברה רק אחרי שאמרתי לה שזה בסדר שהיא מתבאסת, שבדרך כלל ימים שמחכים לקראתם המון לא יכולים לעמוד בעומס הציפיות, כנראה היא הייתה צריכה אישור להתבאס.

מהרגע שהיא נולדה אני מרגישה שני רצונות מנוגדים - להקפיא את הזמן ולהשאיר אותה לנצח ברגע הנוכחי, ולהריץ אותו קדימה, כדי לראות מה צופן העתיד. תודה לאל, לא זה ולא זה לא יכולים להתגשם, ויש לנו את המסע שלנו בהווה, שבו כמעט מדי יום אנחנו עוברות את כל קשת הרגשות. בסוף כל יום, אחרי הנשיקה הלילית, אני עדיין לא מאמינה שזכיתי. פעם כתבתי צוויץ שלו יכולתי להזמין ילדה לפי מפרט, לא הייתי מצליחה להגיע לעשירית מהילדונת הזאת. גם הפגמים שלה הם בדיוק מה שצריך להיות, כולל אלה שקצת מבאסים אותי (מישהו אמר פיגור עמוק בהרכבת פאזלים?) אבל הופכים אותה למי שהיא, ולכן הם יותר מבסדר.

כמו אצל רופאים, גם אצל הורים נראה לי שהדבר החשוב ביותר הוא - ראשית כל אל תזיק. אז אני מקווה שיהיו לנו עוד המון שנים ביחד, בבריאות ובשמחה, ושתועלתי כאם תהיה גדולה בהרבה מהנזק שאגרום.

(מזל טוב גם לרוית וענת, שחוגגות היום) 

לפני שבועיים בערך קיבלתי הזמנה לארוחה מטעם מזרוני בייבי הולנדיה, שמחתי על ההזמנה, בעיקר כי הארוחה נערכה בביסטרו נועה, שכבר מזמן רציתי ללכת אליו. לארוחה הוזמנו מעט אנשים, רובם בלוגרים. זה קצת הצחיק אותי, בדרך כלל באירועים כאלה יש אמאבלוגריות, אבל כאן, כנראה בגלל השעה, היו בעיקר אבאבלוגרים, שזה טוב, כי אמאבלוגריות מוזמנות לכל מיני אירועים עם אוכל בריאות מבאס, וכאן היה אוכל לא בריאות לא מבאס.

היה כיף, הכרתי אנשים נורא נחמדים, נדמה לי שאפילו פלירטטתי קצת, אם אני עוד זוכרת מה זה, ולמרות שמזרונים לא נשמעים כמו נושא ממש מסעיר, אבי ברססט, מנכ"ל החברה כל כך נהנה ממה שהוא עושה ומאמין במוצר שלו, שהיה מעניין לשמוע מה שיש לו להגיד. בקיצור, העברתי אחלה ערב.

אבל השוס הגדול הוא שקיבלנו מזרן במתנה. בבוקר הערתי את טליה והודעתי לה שצריך לבדוק אם המזרן נוח, היא לקחה את תפקידה מאוד ברצינות, ישבה, שכבה, ישבה, שכבה, ואמרה נחרצות "ז'ה מאוד נוח!" שאלתי אותה אם יותר נוח מהקודם, והיא ענתה "בוודאי!" לדברי אבי למזרן יש יתרונות מדהימים וחשובים, כמו זה שהוא  כביס לחלוטין ואנטי בקטריאלי, וגם מונע הצטברות של פחמן דו חמצני בסביבת התינוק ושאר דברים שמפורטים כאן: http://www.hollandia.co.il/מזרון_הולנדיה_baby_3d.php

שעת המבחן האמיתית קרתה שלשום, כשברח לה במיטה. אבי אמר שלא צריך מגן מזרן, והאמת היא שכשראיתי את כתם הפיפי קצת קיללתי את עצמי שהקשבתי לו, אבל אז פירקתי את המזרן, שעשוי מחומרים פלסטיים בלבד, שטפתי את השכבות העליונות באמבט, החזרתי למקום, וכאילו כלום לא קרה.

המזרן יקר אש, אבל בגלל שהוא לא מתבלה, ואמור להחזיק מעמד פחות או יותר לנצח כך שאפשר להעביר אותו בין אחים, ואחרי כביסה גם להעביר הלאה, זה מתקזז. אבי טוען שבגלל המבנה הייחודי שלו השינה עליו הרבה יותר נעימה ושקטה, אז עכשיו כולם להתפלל שאני אמצא בן זוג ויהיה לי עוד תינוק, שאוכל לנסות עליו את כל הדברים האלה.