וכנראה ששכחת. וכנראה שעם כל הקלישאות המתרפקות והנוסטלגיה והגעגועים - בכל זאת שכחת.
וכנראה שאת עדיין - או כבר - לא יכולה לדבר איתי.
מבחינתי, זו הייתה שנה שלישית ואחרונה שאני מקדישה לזה אפילו שבב של מחשבה, או קמצוץ אנרגיה.
- - -
וההיא תלך לדרכה עוד ימים ספורים, וקשה לי להאמין.
אני לא יכולה לדמיין את ההתנהלות השגרתית של חיי בלי ההוויה המינימלית שלה בתוכם.
כשהיא תלך, יילקח ממני הדלק שמניע את המזוכיזם הקטן והפרטי שלי.
תקוות כוזבות לחלוטין שמזינות הן את המרץ שלי, הן את השיגעון, יתמוססו בכאב רב.
ומה יהיה אז?
האם אראה אותה שוב?
- - -
לפני כמה ימים, במהלך לילה לבן וארוך, שאלתי את אחד החברים הטובים שלי אם הוא חשב פעם מה הרגש הדומיננטי בחייו בנקודת זמן.
באופן צפוי, הוא מעולם לא חשב על זה. הוא בן, ומרבית הבנים נוטים להיות פחות מחוברים לרגשות שלהם ופחות מודעים לעצמם.
אף על פי שהבן הספציפי הזה יותר מחובר לעצמו מהרבה אחרים שפגשתי. בכל זאת.
אצלי זה געגוע - זה געגוע כבר הרבה זמן.
או שאולי עלי לכתוב ברבים - מפני שאני מתגעגעת לכמה אנשים ומתגעגעת לכמה תחושות ולכמה מצבים.
חלקם עדיין לא הופיעו בחיי - ואני כותבת "עדיין" רק בשל התקווה שיופיעו בעתיד - מה שאולי הופך אותם לכמיהות.
האם געגוע לדבר שלא קרה מעולם מחייב שינוי בהגדרה המינוחית - למשהו כמו כמיהה (על אף שזו יכולה להכיל גם דברים שכן התרחשו)?
רגע של פילוסופיה. בכל מקרה, הגעגוע שלי הוא רחב ומרוכז וסותר את עצמו ביותר מדרך אחת
ואני לא יודעת איך להרוות אותו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
