A smooth sea never made a skillful sailor

שני המקצועות שבחרתי ללמוד נותנים לי כ"כ הרבה מידע על עצמי. ככל שאני לומדת יותר, אני מבינה יותר .

מבינה למה אני "דפוקה" בכל מיני דברים. זה לא כי אני באמת "דפוקה".
הכל מתקשר לחוויות העבר שלי ולהתנסויות שלי בעולם.

אחד הדברים העיקריים שאני מבינה שהיה חסר לי בתור ילדה זה תיווך.

פרופסור פויירשטיין פיתח תיאוריה שמדברת על למידה מתווכת. הוא האמין שאם נותנים כלים לאדם – הוא יכול להשתנות.

יש שתי דרכים ללמוד – אחת היא דרך חשיפה ישירה - ללמוד מתוך התנסות אישית. ילד שנגע פעם אחת בתנור רותח – לא יעשה את זה שוב.
הדרך השניה היא למידה מתווכת. למתווך – המבוגר, יש הרבה מאוד השפעה על ההתפתחות של הילד. המבוגר מנגיש לילד את המידע – מראה, מסביר, שואל שאלות מכווינות, משנה ניסוחים כדי שהילד יבין וכו' וכו'..

כשאני חושבת על זה, בילדות שלי היתה חסרה מאוד הלמידה המתווכת – לא ממש היו לי מתווכים.
התקשורת ביני לבין ההורים שלי היתה מעטה מאוד, היו כמה שנים שבקושי ראיתי את אבא שלי כי הוא עבד ממוקדם בבוקר כשישנתי וחוזר בלילה כשישנתי. את אמא שלי גם לא ראיתי הרבה כי היא עבדה המון.
לא מאשימה אותם במשהו חס וחלילה, בתור עולים חדשים, לרוב אין ברירה. אבל ככה יצא שאת רוב הילדות שלי ביליתי לבד עם אחי והכלבה.

יש הרבה מאוד חוויות והתנסויות שלא היה מי שיתווך לי, יסביר לי, יפרש לי.
 כל מיני סיטואציות שבתור ילדה לא ידעתי איך להתנהג בהן כי הייתי ילדה, אבל גם לא למדתי בהמשך כי לא היתה לי דוגמא אישית, או שהן התרחשו בשפה אחרת שלא ממש הבנתי וידעתי לתרגם לעצמי.
יכולת שאילת השאלות שלי גם "דפוקה" בגלל זה, בהתחלה לא שאלתי כי לא ידעתי את השפה אז לא היה מה לשאול כי גם ככה לא הבנתי כלום, ,  שאלות להורים הרבה פעמים היו ללא מענה כי הם לא ידעו את העברית ואני לא ידעתי מספיק טוב עברית וגם רוסית כדי לתרגם, בהמשך לא שאלתי כי התביישתי לדבר, עד שהפסקתי לשאול.

בגלל שלא ראיתי את ההורים שלי הרבה, היה בינינו ריחוק, התביישתי והתפחדתי מהם. לא הייתי מספרת להם דברים ומשתפת אותם, לא הייתי מתייעצת איתם, וגם כשכן – לא היתי אומרת את כל האמת ואת כל מה שאני חושבת. גם ככה הייתי ביישנית והעניין הזה לא עזר, סתם הפכתי למופנמת יותר וסגורה.
בגלל שלא היה לי את התיווך, את ההסברים, את ההתייעצויות והשיתופים והשיחות, הפכתי קצת ל "נכה רגשית".

לא ידעתי אף פעם להסביר מה אני מרגישה ולמה.
כל רגש שהייתי מרגישה, בעיקר רגשות שליליים יותר, היו גורמים לי להיאלם דום, משתקים אותי, משתיקים אותי עוד יותר ממה שאני שקטה גם ככה.
רק ב2-3 שנים אחרונות זה משתפר. אני מבינה כמה שלשתף זה חשוב ועוזר ומקל על החיים, נותן פרספקטיבה אחרת ומכניס לך מילים לפה שמתארות את מה שאתה מרגיש וחושב.

ככה יוצא שהרבה מאוד דברים, גם בסיסיים, שיכולתי לדעת ולהבין טוב יותר ומוקדם יותר אם היתה לי למידה מתווכת -  אני לומדת מתוך התנסויות שלי. ויש סיטואציות שצריך לחוות כמה וכמה פעמים כדי להבין אותן לבד.
וזה יוצר כל מיני פערים. וזה מבאס. ולפעמים מביך.

אבל לפחות אני לא "דפוקה". ואף אחד מכם לא "דפוק". 
אנחנו מי שאנחנו בגלל העבר שלנו,  ולרוב, אנחנו לא אשמים במה שקרה בו.