חוויות חשקניות והאצת הדופק

התעוררתי עם דחף עצום לבקר בניו יורק של שנות ה-70.  זו בעיה משתי בחינות:  ראשית, כרטיס לניו יורק עולה הרבה כסף. שנית,  אנחנו לא בשנות ה-70. בקיץ  הייתי בפנסילבניה, בקנזס ושבוע נוסף בניו יורק.   העיר הזו, איך לומר? התפוצצה בסגול מעל לראש.  לא הצלחתי להתמודד אתה, אז נברתי במוזיאונים רק כדי לגלות שה"מומה" מציג צילומים משעממים, וה"מטרופוליטן" הוא מוזיאון מכובד עם אגפים ארוכים.  אני חושבת שהחוויה הניו יורקית שלי קרתה שעליתי לאוטובוס בשדירה הרביעית (פחדתי לנסוע בתחתית),  ובאחת התחנות עלה מוסיקאי, מלחין, שנעל מגפי גומי גבוהות וחבש מגבעת. המגפיים שמשו תיק בו הוא אחסן את הכבודה היקרה - תווים, ארנק ונייד. זה היה מחזה מרתק ואני הצלחתי בקושי לצלם אותו במצלמה שסחבתי, קאנון דיגיטאלית, שידיד השאיל מישראל.  היה לו שפם מאוד גדול, משוך בשמן,  ולקיצור, הוא נראה כמו משהו שהגיח משנות ה-70.   אחח שנות ה-70. ניו יורק שרצה רוצחים סדרתיים,  לאף אחד לא היה אייפון ואנשים לבשו חותלות (?)   יש לי תשוקה לאזורי הזמן האלה, המוצלים. שממת אזורי התעשייה, שלדי המפעלים,  הרכבות הארוכות, המבטא החמוץ של הניו יורקרים. האנטיפטיות בעיר הייתה בשיאה.  אין ספק, הפעם הראשונה שבקרתי שם, איפשהו ב-95, היה הרבה יותר מעניין.  הקונצרנים המסחריים השתלטו על העיר במידה כזו שאנשים באים היום לטיימס סקוור בשביל הפרסומות(!) צ'לסי הוטל הולך להפוך לקניון והכל מוקרן ומואר בחוסר טעם! אנשים מחוברים לנייד בצורה אינטימיתי מדי...זה פשוט, לא מעניין!  אז מובן שזה מטריד אותי. בכל זאת, אם יכולתי לא הייתי גרה בניו יורק אלא בניו ג'רסי.  אני מתה על הכבישים שמתפתלים פנימה, בין העצים והתחושה האפוקליפטית שיש לנסיעה ברכב.   ומעל לכל הטמפרטורה. כמה מעלות מתחת למה שיש בישראל זה בדיוק מושלם בשבילי, עם העור הבהיר והפריכות הכללית. הטמפרטורה מושלמת ואני לא מרגישה כל כך מוזרה במראה שלי, הבנאלי, בין כל האמריקניות התמירות עם עיניי החייזר הכחולות שלהן.