אני מרגישה שהתואר הנוסף, זה שאני עושה "בשביל הנשמה", בניגוד לתחום הראשי שלי, די חסר תוחלת. בתחום הראשי הדברים ברורים והאנשים ברורים והגבולות ברורים. יותר קל לי בסביבה כזו, לא כי אני כזה אדם ברור אבל איכשהו יוצא שאני מתחברת בסבבה. דווקא בתחום השני הכאילו כיפי, דברים לא ממש כיפיים עבורי. אני מתקשה לתפקד בעמימות, אני לא חשה בטוב עם אנשים יצירתיים. עם כל הכמיהה והרצון, כנראה שאני לא בנאדם שמסתדר בלא הגדרות ברורות. אני שוקלת לעזוב את התואר הנוסף וזה מצער אותי מאוד. אני פשוט לא מבינה מה הטעם, מה כל זה יתן לי? משרה באונ' לא, כסף או מלגות אין שם (בניגוד לתחום המרכזי שלי בו יש כסף וגראנטים וכו וכו). מי שמצליח משמעותית אלה אנשים שהם מוכשרים וגם רעים וגם מקושרים. ולא ברור לי כמה, אם בכלל, אני עומדת בשלושת התנאים. מקושרת אני בטוח לא, רעה לא מספיק. ומוכשרת אולי למדי, אך לא במידה שתבטל את נחיצות השניים אחרים. הסכוי שלי להצלחה מסחררת באותו תחום היא נמוכה. צריך לעשות חשבון נטול רחמים ולחשוב האם להמשיך בכל זה? ומאידך, אני זוכרת שבאמצע התואר הראשון בתחום הראשי היה משבר דומה. שקלתי לעזוב הכל ולהתפרנס כמזכירה. ברצינות, לא יכולתי לעמוד בזה יותר. הלחץ הרגשי, הדמעות, העצב. והנה הכל ממש הסתדר, בדרך פלא, בצורה די מוצלחת לעבוד עם מישהו מאוד חשוב. יש לי הזכות להיות אצלו. עכשיו שדברים בתחום האישי נראים מבטיחים, הכל באמת טוב, שוב בגלל עניין אני אעזוב באמצע? אולי נוכח ים הציפיות המציאות מקשה. אני מרגישה חוסר תוחלת. אוקי אז קראתי כל מיני דברים שבאמת הלהיבו וכו, אבל מה עושים עם זה? ולמה בכלל אני צריכה להתאמץ כדי לכתוב עבודות? זה כאילו פוגע לי באגו, חשבתי מן הסתם שכל הרעיונת שלי כאלה מדהימים. אבל הנה צריך לכנס אותם במבנה, להציג הוכחות ולא רק לדבר אסוציאטיבית. אז נכון שאני קוראת נורא נורא נורא מהר, אבל זה לא מספיק. הייתי רגילה לחשוב על עצמי דברים מסוימים, פתאום צריך להוכיח אותם. להפשיל שרוולים ולהתאמץ בשביל מה שהיה בגדר כיף עד כה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
