חוויות חשקניות והאצת הדופק

למה כתיבה עצמית בבלוג היא שלב חשוב והכרחי, אך זמני ומוגבל עבור כותב?

נתחיל מזה שבעיני הבלוג בצורתו המודרנית לגיטימי ומבורך גם עבור כותבים שמחשיבים את עצמם רציניים ורוצים להתקדם אל סיפורת.  הבלוג הוא שלב מעבר בין היומן לספור. שלב הפינג פונג עם הקהל, שלא באמת שופט את יצירתך אלא מעניק. ולמה? כי אתה נותן לו את עצמך ואת פרטיותך, ולכן (וגם כי רוב הכותבים הם כותבות) נמנע שיפוט אמיתי של התוצר .

עבור כותב בתחילת דרכו, זהו שלב חשוב. קצת כמו שאהבה בלתי מותנית עבור ילד -  חשובה.

אבל מה הבעיה? מה הבעיה בבלוג? להצמד לכתיבה בלוגית אומר לוותר על השלב החשוב ביותר באמנות – שלב הסובלימציה.  

כל כותב מגיע לשלב בו הוא חייב ליצור לו אני נוסף, על זה הקיים . לכן יש פער בין האדם לבין הכותב.  האני הנוסף, כלומר זה הכותב, מכיר ורואה את האני הרגיל חופשי לקחת ממנו מה שירצה אך בשום פנים ואופן לא זהה לו. האני הכותב (על אני) שואב את האני הרגיל משלל זיכרונותיו רשמיו תחושותיו ומצביו, ומשתמש בהם כשהוא פונה החוצה אל העולם והמציאות, ממש כמו בלש או מציצן אובססיבי, לצרכי הכתיבה.

אצל בלוגרים, לא באמת מתפתח אני כותב. האני הרגיל והאני הכותב חד הם. הם נצמדים זה אל זה ,שואבים זה את כוחותיו של זה עד שנגמר החמצן. או שלא. ואז נתקלים בתופעות של אנשים ששבים ומדברים על עצמם ועל חייהם בצורה אובססיבית (וכל מעשה כתיבה הוא למעשה אובססיבי, לפחות במיטבו), מרוקנים זה את זה מכוחות ואנרגיה, כך שלא נותר אלא להסתמך על משוב הקוראים כבלון החמצן היחידי. בלון חמצן או סורגי כלוב.

עבור אדם רגיל שרק רוצה לסדר את המחשבות ולכתוב יומן רשת –  לא מתקבל מצב קיצוני כל כך, וגם אין שום הפסד כי ממילא מלאה הכתיבה הבלוגית פונקציה חברתית בלבד .

עבור אדם כותב שנצמד אל האני הבלוגרי והאני הבלוגרי שלו נצמד אליו – מדובר בהחמצה אדירה. ובתהליך לא בריא. אדם כותב ממילא הוא אדם מפוצל. כלומר כזה שלא חווה לגמרי את החיים אלא כסוג של מציצן. ברגע שהיצר המציצני והאובססיבי  מופנה אך ורק פנימה ולא מצליח להתפצל ומתוך הפיצול לעבור החוצה – אז הכותב הופך לסובייקט והאובייקט הבלעדיים, והדבר משול לשתי מראות המוצבות זו מול זו. אמנם נראה שאפשר לדלות עוד ועוד חומרים, אבל הכותב הבלוגרי רק שב ומספר את אותו הספור,שוב ושוב: הספור שלו.  מאחר שהאישיות הכותבת לוקה במציצנות אובסיסיבית  והאובייקט היחיד שנמצא הוא האדם עצמו, היצר לא ישבע אף פעם, ולא תושג שם התקדמות. והכתיבה , היא כן סוג של  התקדמות. הסיבה לכך היא המבט המופנה החוצה . אפילו אם ניקח את פרוסט, אותו קול מכשף ומגנטי שכביכול מדבר אך ורק מתוך גרונו, התבוננות עמוקה בספרי "הזמן האבוד" מגלה שפרוסט הצמיח מתוכו אני נוסף. בלעדיי האני הנוסף לא היה קם "בעקבות הזמן האבוד" אלא חבית של זכרונות משעממים. מה שבאמת כל אחד יכול לעשות. פרוסט היה הסופר הבלוגרי הראשון. אבל הוא חידש. במה חידש? הרי זיכרונות היו מאז ומתמיד. מה חדשנותו של פרוסט?  בטיב האני הנוסף שיצר לו ככותב. אמרנו שכל כותב יוצר לו אני נוסף. האני הנוסף של פרוסט התאפיין בדמיון מבהיל לאני הרגיל (והנפרד!) . הדמיון הזה, אותו דמיון בדיוק, היה החידוש וגם מה ששובה כל כך בכתיבה הפרוסטיאנית. כי האני של טולסטוי כמעט לא ניתן לאיתור ב"אנה קרנינה" לדוגמא, אבל האני של פרוסט כביכול (ורק כביכול) כן. האשליה כאילו האני הרגיל והאני הכותב חד הם, זה הגרעין לחדשנות ולגדולה של פרוסט הכותב. ועדיין, פרוסט הוא כותב ולא בלוגר.

בלוגרים מתעצלים ליצור אני כותב.  כי ליצור אני כותב זה תהליך קשה ובודד מאוד. בניגוד לכתיבה בלוגרית שהיא לא באמת כזו, כתיבה אמיתית היא תהליך בודד, תהליך מורבידי במובנים רבים, מפני שמקבע את האני הרגיל (זה של הבנאדם שבמקרה גם אוהב לכתוב ספורים) , מקצה לו מקום מוגבל ולפרקים משתמש בו לצרך אנוכי – כתיבה.   

בניגוד לפרוזה ,בשירה המצב אפילו יותר חמור. אבל בשירה אני לא מבינה, גם לא בכתיבת שירה.

אין מפתה מלכתוב את עצמך. אבל מיטב הסופרים כתבו אוטוביוגרפי רק בשלב מאוחר בקריירה מדוע? הרי כל אדם פותח בלוג וכותב עצמו לדעת. בדיוק מהסיבות האלה.

והערה ברוח פמיניזם:  אחת הסיבות שכותבות נשים חשופות ופגיעות יותר היא שנשים מתעצלות או מתקשות ביצירת אני נפרד ביצירה, ופעמים רבות עוברות תהליך בלוגיזציה, שמאיין את האני הכותב או מחליף אותו. דווקא כותבות שמצליחות להימנע מכתיבה אוטוביוגרפית שסובבת במערכות יחסים ועולמן הרגשי (כמו למשל דונה טארט, ג'יי קיי רולינג או אלזה מורנטה) גם מסוגלות להגיע גבוה יותר כאמניות, וגם לגונן על עצמן מחירור הכסות הנחוצה בין האדם לכותב.