יומנו של אסף

לפנות בוקר טוב לכן,

הפעם אני רוצה לדבר על אחריות.

בבית בו גדלתי כילד והתבגרתי כנער, המלה "אחריות" היתה מלה נרדפת ל"אש" - משהו שצריך להזהר ממנו, לברוח ממנו כמו מאש.

זה היה המסר שקלטתי בילדותי ובנערותי.

נער הייתי וגם נשארתי, אם כי שערות שיבה זרקו פה ושם בזקני וכיום אני יודע, שלמרות שבית הורי היה קצת חריג בנושא, הגישה הזאת הינה גישה כלל אנושית. מעטים האנשים שאינם פוחדים מאחריות ומנסים בכל כוחם להתחמק מלקיחת אחריות, ואיני מתכוון רק לאחריות ציבורית. אני מדבר גם על אחריות אישית.

הכי קל לי להצליף בהורי, על היותם חסרי אחריות, להצטדק, לומר שאני לא כזה, שפלא שיצאתי אחראי בתנאים כאלה וכו' וכו', אבל אני מעדיף לקחת אחריות ולדבר על האחריות הזאת, על המפלצת המפחידה הזאת, שמפחידה רבים וטובים מבינינו.

לקח לי שנים רבות להבין שהאחריות רובצת לפתחי. למה אני מתכוון? אני מתכון שיש תחומים בהם עלי לקחת אחריות ולא משנה כמה אנסה לברוח ממנה, היא שם. היא יושבת ומחכה כמו כלב הרובץ על שטיח הכניסה של הבית, מחכה שיכניסו אותו הביתה. דרך אגב, במקרה של כלב, אצלי הוא לא יכנס הביתה, לכל היותר אל מרפסת השרות, אבל זה עניין לפוסט אחר...

האחריות יושבת ומחכה שאבחין בה. היא לא הולכת לשום מקום. היא חוסמת את הכניסה ולא נעים להכנס ולצאת מהבית. אני יכול לדלג מעליה, לעקוף אותה, לנסות להזיז אותה, אבל איני יכול להתעלם ממנה, פשוט אי אפשר, מפני שהיא שם.

אולי הדימוי עם הכלב לא כל כך רע אחרי הכל, אמשיך איתו: אם אקח את האחריות שרובצת לפתחי, החיים יהיו הרבה יותר קלים. אם נחזור לדימוי של הכלב, הוא הרבה יותר מועיל כששמים אותו בחצר האחורית, אם כי שוב, במקרה של הכלבים שלנו, גם בחצר האחורית הם לא מי יודע מועילים, בפעמיים שפרצו לנו לבית הם לא טרחו לנבוח... היו עייפים

אני מניח שמי שקראה עד כאן שואלת את עצמה למה לעזאזל אני מתכוון. אחלה סיסמאות, אבל מה לעזאזל אתה רוצה מהחיים שלנו?

זה הזמן לבאר, לנמק ולתת דוגמאות, לפחות 10 שורות:

נתחיל בקטן, הנה דוגמא קטנטנה ללקיחת אחריות שרוב האנשים לא טורחים לבצע:

אני מאד אוהב שהרחוב נקי, שהטבע נקי, אני אוהב שהמרחב הציבורי חף משקיות נילון, כלים פעמיים, פחיות ריקות ובקבוקי זכוכית. אני יכול לומר זאת על ימין ועל שמאל, אבל אם אני עצמי משליך אשפה ברחוב, אני לא לוקח אחריות בגרוש על נקיון הרחוב.

כאשר אני טורח לזרוק את הפסולת שלי בפח או לשמור אותה אתי כשאין פח עד שאני מגיע לפח אליו אני יכול לזרוק אותה, אני מגלה אחריות מינימלית כלפי נקיון הסביבה.

כאשר אני בנוסף מחנך את ילדי באמצעות דוגמא אישית והסברים לעשות את אותו הדבר בדיוק, אני מגלה אחריות גדולה יותר לנקיון הסביבה.

כאשר אני מוסיף וטורח להרים גם לכלוכים שנקרו בדרכי שאחרים זרקו, אני מגלה אחריות גדולה יותר.

אפשר להמשיך בזה עוד ועוד: אני יכול להעיר לאנשים שזורקים פסולת מול העיניים שלי, אני יכול לתעד אותם ולפרסם בפייסבוק או להגיש תלונה לגורמי האכיפה הרלונטיים וכו'.

האם האחריות שלי היא ללא גבולות? כן ולא (כמו שיחסו לפרס באחד מקמפייני הבחירות אי שם בשנות השמונים...).

באופן תאורטי אין גבול לאחריות. אני יכול לקחת אחריות על כל האנושות אם אני מרגיש שזה נכון לי, אולי אפילו על כל היקום, השאלה אם זה נכון לעשות כך? למיטב אמונתי, כל אחד צריך לקחת אחריות כמידת יכולתו, כוחו ואמונתו. חשוב מאד לשים גבולות גם לעצמנו ולא לקחת אחריות על דברים שאינם בתחום האחריות שלנו, מפני שלקיחת אחריות יתר גם היא בעיה, בדיוק כמו אי לקיחת אחריות.

נחזור לדוגמא של האשפה: להמנע מלהשליך אשפה זאת לקיחת אחריות בריאה. לחנך את ילדי לשמירה על הנקיון, גם היא בגדר לקיחת אחריות בריאה. לעמוד עם מגפון במרכז תל אביב ולצעוק על כל מי שמשליך בדל סיגריה, נראה לי לקיחת אחריות מוגזמת, אבל יתכן שלמישהו אחר זה יראה בדיוק המעשה הראוי והנכון לעשות, ויש מצב שמעשה כזה דוקא יוביל לחשיפה ציבורית בתקשורת, להעלאת המודעות לעניין ולתוצאות חיוביות בקנה מידה גדול.

אני מקווה שהדוגמא הזאת ברורה.

נראה שנולדתי אחראי, עם חושב אחריות מפותח, אבל לקח לי שנים, הרבה הרבה שנים, עד שהבנתי שאני טיפוס אחראי. אני זוקף הרבה מזה לזוגתי הנפלאה, שהתעקשה ועמדה על כך שאני טיפוס מאד אחראי בעיניה. זה לא היה קל. אני התווכחתי אתה והתעקשתי שאחריות היא ממני והלאה, והיא מצידה התעקשה שאני נוהג באחריות בפועל ואני יכול לדקלם לה עד מחר, היא מסרבת להתרשם... אז לקח לי כמה שנים, אבל הפנמתי, אני אכן טיפוס אחראי, תמיד הייתי, תמיד אהיה, אבל שלא תמיד עשיתי זה לקחת אחריות מתוך בחירה מודעת.

יש משהו מקסים בלקיחת אחריות מתוך בחירה: זה מעשה מאד אחראי לקחת אחריות מתוך בחירה

ברשותכן (לא באמת שואל אותכן, זה הבלוג שלי...), אסביר מדוע אני מעדיף לקחת אחריות בצורה מודעת ומדוע אני חושב שזה הדבר הנכון לעשות עבור כל אחד מאתנו:

כפי שכתבתי למעלה, האחריות רובצת לפתחנו, לפתח כולנו. זאת לא בחירה שלנו. היא פשוט שם. הבחירה שלנו היא אם אנחנו רוצים לקחת אותה - להזיז אותה מהפתח ולעשות איתה משהו או להשאיר אותה שם, שתעמוד לנו בדרך ותפריע לנו...

מנסיוני, אי אפשר באמת לברוח מהאחריות, היא תמיד תופסת אותי בסופו של דבר בפינה, כשהכי פחות נוח לי, ואז תובעת ממני לפעול.

אתן דוגמא נפוצה - מסים:

כל אחד מאתנו שעובד חייב לשלם מס הכנסה ובטוח לאומי.

עבור שכירים, החיים קלים, המעסיק משלם עבורם את כל המסים והם מקבלים את התלוש ואת המשכורת לאחר כל הניכויים. זה נעים וקל, ועדיין האחריות לכך שהמסים המשולמים עבור העובד הם בגובה המתאים וכו', הינה גם על העובד ולא רק על המעסיק. אם אני עובד בתור שכיר בשני מקומות עבודה, עלי לעשות תאום מס בעצמי, זאת אחריות שלי ולא של המעסיק.

מה יקרה אם לא אקח אחריות ולא אעשה תאום מס?

ישנן שתי אפשרויות, שתיהן גרועות:

האחת היא שהמעסיק המשני ינכה לי 50% מס על עבודתי איתו (כך מחייב אותו החוק, זאת ברירת המחדל), מה שאומר שאתרום למדינה הרבה כסף, יתכן שמעבר למה שנדרש.

אם לא אספר למעסיק המשני שאני עובד בעוד עבודה (בכוונה או מתוך רשלנות) והוא לא ינכה לי 50% מס, אלא ינכה כרגיל, ואני לא אעשה תאום מס, אהפוך לעברין שמעלים מסים. אם מס הכנסה יעלה על זה, אני עשוי להקנס על כך ואולי אף למצוא את עצמי נאשם בפלילים.

אני אישית בעל עסק עצמאי מזה כמה שנים טובות. מעצמאים נדרשת אחריות גדולה יותר משכיר: בתור עצמאי, עלי לשלם מקדמות מס עבור מס הכנסה ובטוח לאומי, ועלי לגבות מלקוחותי מע"מ עבור כל חשבונית שאני מוציא, לדווח ולשלם למע"מ כל חודשיים. האחריות המוגברת הזאת דורשת ממני התעסקות רבה יותר מאשר שכיר, אבל יש שכר בצידה: הבונוס שאני מקבל מהמדינה בעבור היותי עצמאי שלוקח עצמאות הוא ההכרה של המדינה בהוצאות העסק. אני יכול לקזז כל מיני הוצאות שבין כה וכה יש לי מההכנסות שלי. זה חוקי לחלוטין, אני לא מדבר על לרמות את מס ההכנסה, אלא על הוצאות מוכרות. לדוגמא: רבע מעלות החזקת הבית היא הוצאה מוכרת עבור מי שעובד מהבית. זאת דוגמא לתגמול שמקבלת מי שמוכנה לקחת יותר אחריות.

יש לי דוגמאות נוספות למכביר, אבל אסתפק בזה לעת עתה. אני בטוח שמי שרצתה להבין הבינה. מי שרצתה ולא הבינה, מוזמנת לפנות אלי ואבהיר ככל שנדרש.

תודה על הקשב.

שבת שלום