יומנו של אסף

הקטע להלן מכיל תאורים פלסטיים של חולי ומוות, לא מומלץ לבעלות לב חלש וקיבה רגישה.

עמכן הסליחה. (מנוסח בלשון נקבה מטעמי שוויון בין המינים, ולא מפאת שוביניזם, לשון נקבה כלשון זכר.)

קראו לו ג'וני.

חיינו הצטלבו לפני שמונה שנים, עת הכרתי את זוגתי. היא הגיעה עם ילד ושני כלבים: ביקו וג'וני.

ביקו, היה קוקר ספנייל מעורב. הוא היה הצעיר מבין שניהם, והוא נפטר לפני כמה חודשים.

ג'וני היה המבוגר והחכם מבין השניים. איני יודע איזה גזע בדיוק הוא היה. משהו קטן (לא קטנטן כמו צ'יואוה, אבל קטן) עם פרווה שככל הנראה מותאמת לאקלים יותר קר מזה השורר באזורנו.

בשנים הראשונות הם גרו עמנו בתוך הבית, מה שאומר שהספות היו מלאות בשערות כלבים באופן תדיר. בלילה הם היו ישנים איתנו בחדר, ולביקו היה תחביב לא כל כך חביב, ללקק את אשכיו בשעות הקטנות של הלילה (שתיים לפנות בוקר וצפונה.) הייתי מפרגן לו בשמחה על היכולת הזאת, יכולת שאינה קיימת אצל רוב בני האדם, אלמלא נהג לעשות זאת ברעש ולהעיר אותי בכל לילה...

עם הזמן הצטרפו ילדים נוספים, וחיות נוספות: דוד, החתול הג'ינג'י, שנאסף בעודו גור, מהכביש בסמוך לטמרה, ולאחריו בת שבע, החתולה הלבנה עם שתי עיניה - האחת ירוקה והשניה כחולה, שנאספה ממרכז המחזור (או בשמו הפחות מכובס - אזור פחי הזבל), גם היא בהיותה גורה. ככל שרבו החיות בבית, כך הלכה ופחתה השינה הרציפה שלי. עכשיו זה לא היה רק כלב שמלקק את האשכים, אלא גם זוג חתולים שמבקשים לצאת ולהכנס בכל מיני שעות מוזרות בלילה. כמובן שגם הילדים תרמו את חלקם.

כאשר עברנו לבית משלנו באבטליון, בית עם חצר אחורית גדולה ומגודרת, ולאחר ששלחנו את הספות המרוטות לריפוד מחדש, החלטנו שהחיות תעבורנה לגור בחוץ. לקח לכלבים קצת זמן להסתגל, ולקח גם לנו קצת זמן לעשות את ההתאמות הנדרשות: להכניס אותם לחדר הכביסה בלילה, כדי שלא ינבחו לנו בראש, וכן להכניס אותם לחדר בחורף, כדי שלא יקפאו למוות כשהטמפרטורות יורדות קרוב לאפס.

דוד החתול לא שרד את המעבר לאבטליון, ולא את המעבר החוצה לחצר. למען האמת, הוא התחיל לחלות עוד לפני המעבר. מחתול מרשים ובריא, הוא החל להצטמק, עד שנהיה עור ועצמות, ושוב נראה כמו גור, אבל כמו גור חולה. היות והתקופה היתה מאד סמוכה להחלטתנו להוציא את החיות החוצה, התעקשתי על כך שיהיה בחוץ. התעקשות עליה הצטערתי בדיעבד, מפני שבאחד הבקרים מצאתיו ללא רוח חיים, בחוץ, ליד דלת הכניסה לחדר הכביסה. הצטערתי מאד שלא השכלתי להכניסו פנימה ולאפשר לו לסיים את חייו בצורה מכובדת יותר, אבל את הנעשה אין להשיב.

אחרי דוד, הגיע אלינו חתול ג'ינג'י חדש, חיים. איני זוכר אם הוא הגיע קצת לפני המעבר לאבטליון או קצת אחרי המעבר. אם איני טועה, הוא הגיע לפני. בהיותו גור, חתול בוגר ניקר את עינו, והוא זכה לכינוי "חיים סתום העין." נראה שהשם, עשה את שלו, מפני שחיים עדיין חי ובועט.

בת שבע לעומתו, נעלמה לנו ביום מן הימים ומאז לא שבה. היות והיתה מעוקרת, סביר להניח שגם היא מצאה את מותה.

עוד מישהי שנוספה למצבת החיות שלנו, היא הכלבה צילה או בשמה השני עזיזה. את השם עזיזה נתנו לה מתנדבות עמותת "כלבלב", שמסרו לנו אותה. הן קראו לה ככה, מפני שהיא הזכירה להם עז. האבחנה שלהן היתה מדויקת. למרות שמדובר בכלבה, היא אוכלת פירות וירקות מכל הבא ליד, בדומה לעז. זוגתי בכל אופן, לא אהבה את השם, ולכן היא קיבלה את השם צילה. אני קורא לה "עזיזה" ו"צילה" לסרוגין. אישית אני אוהב יותר את השם "עזיזה", אבל למען שלום בית, אני קורא לה גם "צילה". עזיזה היא כלבה עם נשמה ענקית. היא תמיד שמחה, ואופטימית. היא הגיעה אלינו לאחר שנאספה משפרעם, שם סבלה מהתעללות. מתנדבות העמותה אמרו שילדים היו זורקים עליה אבנים. כשהגיעה אלינו, היתה לה צלקת ענקית על גבה, לאורך עמוד השדרה. צלקת שלדעתי נגרמה מכוויה, איני יודע כיצד נגרמה הכויה ובאילו נסיבות, ואיני בטוח שאני מעוניין לדעת. אני יכול לנחש שככל הנראה במסגרת ההתעללות היא חטפה את הכוויה הזאת. עם השנים הצלקת הולכת ומצטמקת.

ביקו כאמור, הלך לעולמו לפני מספר חודשים. בטרם נפטר, הוא סבל משבץ מוחי. היו לו בעיות של שיווי משקל והוא התקשה לפעמים ללכת. באותה תקופה סבלתי מדכאון, מצב שלצערי היה די שכיח אצלי בעשור האחרון. לא היו לי כוחות נפש רבים לטפל בו, וסבלנותי היתה מוגבלת. יחלתי למותו המהיר, מפני שהבנתי שזה מצב שאין מוצא ממנו. הוא לא הולך להחלים, אלא להתדרדר לאט לאט. במקביל לשבץ של ביקו, ג'וני החלט לאבד את השליטה ברגלים הקדמיות. הן היו נפרשות לו לצדדים, והוא התקשה מאד ללכת. תהיתי מי משניהם ילך לעולמו קודם. ביקו ניצח בתחרות... כלקח מדוד החתול, דאגנו שביקו לא ימות בחוץ כמו... כלב. ביקו נפטר בלילה בחדר הכביסה לצד עזיזה, שליקקה אותו עד למותו. כלבה עם נשמה גדולה, כבר אמרתי, לא? הבוקר בו מצאתי אותו מת, היה בוקר חורפי. אני הייתי בדכאון, והיה עלי לחפור לו בור כדי לקבור אותו. תוך כדי החפירה התחיל לרדת גשם, ועמו ירדו גם דמעותי. קברתי אותו בחצר בסמוך לעץ הפקאן.

ג'וני עוד המשיך לחיות כמה חודשים אחרי ביקו. מצבו הלך והתדרדר לאט לאט. עם הזמן כבר לא היה מסוגל לשלוט בצרכיו, והיה עושה את צרכיו במקום בו ישב או עמד. בהתחלה זה היה מעצבן, השבילים התמלאו ב"מוקשים". בהמשך זה נהיה גרוע עוד יותר - הוא היה יושב בתוך צרכיו, והם היו נדבקים אליו. בנוסף הוא גם החל לפתח קטרקט ודלקות בשתי העיניים. זה היה מגעיל למדי, ולכן נמנעתי מלגעת לו בעיניים ולטפל בהן. לפני כשבועיים חלה הרעה נוספת במצבו והוא נהיה משותק לגמרי בשתי רגליו האחוריות. הוא איבד כמעט לחלוטין את יכולת הניידות שלו, והפך תלוי לחלוטין בנו. היות ואני עובד מהבית, יכולתי לטפל בו. שגרת היום שלי השתנתה קצת ונוספה לה פעולה חדשה: להזיז את ג'וני אל השמש בבוקר, שיתחמם קצת בקרניה מצינת הלילה, ובהמשך היום לשים אותו בצל, כדי שלא יסבול מהשמש הקופחת. היות והשמש זזה, היה צריך לזכור להזיז גם אותו בהתאם. יכולתי לשים אותו במחסן המוצל כל היום, אבל לא רציתי, זה נראה לי אכזרי. רציתי שיהיה כמה שיותר באויר הפתוח. היה לי ברור שמרגע שהוא שותק, ימיו ספורים, אבל לא היה לי מושג שיצליח לשרוד כך יותר ממספר חד ספרתי של ימים. בהתחלה חיכיתי, אף יחלתי למותו, אבל הוא לא מת. החלטנו פה אחד שאנחנו לא ממיתים אותו (אני בכוונה לא משתמש במלה המכובסת "הרדמה".) החלטנו שאנחנו משאירים את ההחלטה מתי לעזוב את הגוף לנשמה שלו. זאת היתה החלטה מודעת. עוד החלטנו שלא נקרא לוטרינר, כי אין טעם, הוא הולך אל מותו הקרוב בין כה וכה, ואין סיבה להאריך את חייו בצורה מלאכותית. אז, כאמור חיכיתי שימות. בכל בוקר בדקתי אם הוא חי או מת, וקיבלתי את עובדת היותו חי ברגשות מעורבים. מצד אחד שמחתי שהוא עדיין חי בינינו. מצד שני, קיויתי שימשיך הלאה, גם מסיבה הומנית - רחמים עליו, וגם מסיבה אנוכית: הוא היה מגעיל למדי עם הצואה והשתן שנדבקו אליו ועם המוגלה שנזלה משתי עיניו.

ככה המשכתי בהתנהלות הזאת במשך כמה ימים. במהלך היום הוא היה צווח מדי פעם, כששכחתי להזיז אותו מהשמש, או כאשר לא הספקתי לעשות זאת. הייתי מזיז אותו מהשמש והוא היה חדל. חשבתי שהגורם היחיד לסבל שלו (קרי לצווחות שלו) הוא השמש הקופחת.

לקח לי כמה ימים להבין, שהשמש היתה גורם שולי. באחד הימים החלטתי לשטוף את המחסן בו הייתי מניח אותו בשעות הצהריים, בהן אין צל. המחסן היה מסריח מהצואה שלו. באותה הזדמנות החלטתי לשטוף גם אותו. מלאתי גיגית במים ובסבון שעשוי מחומרים טבעיים ומשמן עץ התה (tea tree). שמן עץ התה הוא חומר מחטא ומהווה אנטיביוטיקה טבעית. הוא בין השאר מומלץ לנשים שסובלות מדלקות בדרכי השתן. שטיפה של האזורים האינטימיים עם סבון שמן עץ התה לרוב פותרת את הבעיה. כששטפתי אותו, את ג'וני, נגלה לעיני מחזה מזויע. פתאום התחלתי להבין מדוע הוא צווח. מסתבר שזבובות עקצו אותו והטילו את ביציהן בתוך בשרו. רימות לבנות התחילו לטפס במעלה הגב שלו ולצוף על פני המים. אבל לא רק הזבובים חגגו עליו. גם הנמלים נגסו בבשרו בעודו חי. המפשעה שלו היתה מלאה בנמלים, ואם זה לא מספיק, אז גם הפרעושים לא טמנו את ידם בצלחת. בקיצור, לא די בכך שהכלב המסכן היה משותק, החרקים החליטו שאין צורך לחכות עד שימות, בין כה וכה הוא לא יכול להתגונן, אז למה לבזבז את זמנם לריק? משהבנתי מה הגורם העיקרי לסבלו, החלטתי לתקן את המצב. שטפתי אותו פעם נוספת, הפעם גם עם סבון מנטה. נמלים לא סובלות נענע ומנטה (נענע היא סוג של מנטה). , כמו כן הוספתי למים שמן אתרי - ציטרונלה, מפני שאמרו לי כמה אנשים שהוא דוחה יתושים, והנחתי שאם הוא דוחה יתושים, סביר להניח שגם ידחה זבובים. עוד החלטתי לגזור לו/ממנו את הלכלוכים שדבקו בפרוותו, ובכלל לדלל אותה במקומות בהם היו לו קשרים. דאגתי להוריד ממנו את כל הרימות ואת כל הנמלים. להפטר מפרעושים זה אתגר קשה יותר, מפני שהם לא מתרגשים במיוחד ממים, אבל מים עם שמנים ארומטיים בהחלט עזרו לדלל את האוכלוסיה שלהם. עוד החלטתי לשטוף לו את העיניים מהמוגלה. למעשה, מרגע שהחלטתי לטפל בו עד הסוף, תחושת הגועל פינתה את מקומה לחמלה. הפסקתי להגעל ממנו, והתחלתי לחמול עליו, כלב מסכן, שעבר חיים לא קלים (לא אפרט כאן), והחליט לסיים אותם בסבל. הבנתי שהוא מסרב למות, מפני שהוא בא ללמד אותי שיעור חשוב: הוא בא ללמד אותי חמלה. אני מודה לו מקרב לב, לו ולנשמה הגדולה שלו, על השיעור החשוב שהעניקו לי. אני כותב את השורות האלה עם דמעות בעיניים. אני לא יודע מי העניק למי יותר. אני טיפלתי בו במסירות, אבל הוא אפשר לי את המסירות הזאת בכך שהסכים להמשיך לחיות, על אף הסבל הרב.

לצערי לקח לי עוד קצת זמן להבין שאי אפשר להשאיר אותו בחוץ בכלל, מפני שהנמלים והזבובים חוזרים להתעלל בו, אבל לבסוף הבנתי,  והכנסנו אותו לחדר הכביסה. עם זאת, עדיין לא הבנתי שצריך לכסות אותו, ושוב הזבובים שהצליחו להסתנן פנימה שבו להציק לו, וגם הנמלים הצליחו להגיע אליו. את בעית הנמלים פתרתי באמצעות טיפות שמן מנטה על הסדינים שלו, ובאמצעות מקלות קינמון, שני אלה חומרים שריחם דוחה את הנמלים. את בעית הזבובים פתרתי בכך שכיסיתי אותו בסדין, וכך לא יכלו יותר להטיל את ביציהן על פצעיו החשופים. הריח בחדר הכביסה היה בלתי נסבל. ריח של רקבון, ריח של מוות, לכן בימים האחרונים הקפדתי לשטוף אותו מדי יום, וכן לשטוף את החדר בנוזל אקולוגי - דוחה חרקים לשטיפת רצפות. כן, אני יודע שזה נשמע קצת קיצוני, אולי אף מוגזם, אבל אני מאד מאד לא אוהב את הסבונים ואת חומרי הניקוי הקונבציונליים, עתירי הכימיקלים. כשמדובר בחומרי ניקוי, אני ממש ממש לא אוהב את האלימות שלהם, אני רגיש לריח שלהם, והם ממש גורמים לי פיזית להרגשה לא טובה. הנוזל סייע בהפחתת החרקים.

אתמול והבוקר גם טפטפתי לו על הפצעים שמן סיני שאנחנו מכנים "שמן אריות". זה שמן פלאים שהכירה לי אשתו של אחי. ככל שידיעתי משגת אי אפשר להשיג אותו בארץ, אבל אני ממליץ בחום לרכוש אחד כזה במזרח הרחוק (אני יודע שניתן למצוא אותו בסין ובסינגפור, סביר להניח שבעוד מקומות.) מי שמתעניין מוזמן לפנות אלי ואשלח לו תמונה של האריזה. השמן הזה אכן עשה פלאים, והפצעים שלו התחילו להגליד והריח פחת בצורה משמעותית.

היום אחר הצהריים (למעשה אתמול, גם לפי הלוח העברי וגם לפי הלועזי, אנחנו לאחר חצות), בסביבות השעה חמש, שטפתי אותו בפעם האחרונה. המתח הצוארי (טונוס צוארי בשפת הרופאים) שלו היה אפסי. הוא היה רזה, והרגיש כמו בובת סמרטוטים. הרגשתי שאני ספק שוטף אותו, ספק מכין את הגופה שלו לקבורה. בסוף הרחצה בדקתי אם הוא עדיין חי. הנשימה שלו היתה חלשה מאד. שמתי אותו בפעם האחרונה על הסדינים בחדר הכביסה. עטפתי אותו, והצעתי לילדים להפרד ממנו.

לקראת השעה שבע בערב, הבחינה זוגתי שהוא השיב את נשמתו לבורא.

עצוב למות באמצע תמוז, לכן הוא חיכה עוד שבועיים למנחם אב.

גם בחודש אב מותו עצוב.

תודה לך ג'וני, על החסד שעשית עמי. תודה שאפשרת לי לתקן את דרכי ולהיות בן אדם. תודה על השיעור המקסים שהענקת לי. נשמתך צרורה בצרור חיינו, ותשאר צרורה כל עוד נשמה באפנו. נוח על משכבך בשלום, ואגור כוחות לגלגול הבא.

עוד כמה שעות יעלה השחר, ואחריו יאיר הבוקר. אני אחפור לו קבר ליד ביקו, בן זוגו הנצחי מיום שהכרתי אותם. למרות שאינני חובב טקסים, אנחנו הולכים לערוך לו לוויה, למען הילדים, להקל על פרדתם ממנו.

ג'וני, אני מבקש את סליחתך על כל הפגיעות שפגעתי בך, בין אם בשגגה ובין אם במזיד. אני יודע שתלמד עלינו זכות במרום.

היה שלום.

עדכון:

הבוקר, בשעה 05:20, התעוררתי, מאוחר מהרגיל, אבל בהחלט לא היה זה לילה רגיל. לבשתי מכנסיים, המינימום הנדרש בכדי שלא אחשב לעבריין בפני החוק, ושמתי פעמי אל המחסן, שם הצטיידתי באת חפירה, טוריה ומקוש. מהמחסן המשכתי אל עץ הפקאן, אל מקום קבורתו של ביקו.

ביקו קידם אותי בגולגולת חשופה, כרגיל. קברתי אותו בחורף, בגשם, והבור שחפרתי לא היה עמוק דיו. יתכן שלולא היתה לנו כלבה שובבה בחצר, עומק הבור היה מספק, אבל לא כך היה המצב. למרות שכיסיתי את כל גופו של ביקו באדמה, עזיזה הכלבה, שככל הנראה התגעגעה אליו מאד, חפרה את ראשו החוצה לאחר כמה ימים (או שבועות, איני זוכר במדויק). היות ואישית אינני מתרגש מעצמות, והיות ועץ הפקאן נמצא בקצה החצר, מקום אליו לא מגיע אף אחד מבני הבית חוץ ממני (יש מביניהם שכן מתרגשים מעצמות), החלטתי להניח למצב כמו שהוא, עד שתהיה לי הזדמנות לתקן.

ההזדמנות הגיעה הבוקר. הפעם חפרתי בור עמוק במיוחד, כדי שלא אמצא בעוד יומיים גם את עצמותיו של ג'וני חשופות. דרך אגב, לילדים היתה הגולגולת החשופה מקור לסקרנות ועניין. סיפרתי להם בעבר שלאחר המוות הנשמה יוצאת מהגוף, ושאת הגוף קוברים באדמה והוא נרקב. הבוקר, הם שאלו שאלות על זה. הם התרשמו מכך שאכן לא נשאר כמעט בשר, אלא בעיקר עצמות.

לאחר חפירה מאומצת שארכה קרוב לשעה וחצי, היה לנו בור לתפארת ליד וקצת מתחת לביקו. נכנסתי הביתה, חיפשתי ומצאתי את נוסח הקדיש באינטרנט (באתר של ויקיפדיה). הדפסתי את הקדיש, כינסתי את ילדי (השלושה מביניהם שהיו בבית) וערכנו לג'וני לוויה לתפארת.

מסע הלוויה התחיל מחדר הכביסה. הסברתי להם שאת הלוויה מתחילים בהובלת הנפטר אל מקום מנוחתו האחרון. בהעדר אלונקה ועגלה, נשאתי את ג'וני בתוך סדיניו - תכריכיו אל עבר הבור. חיכיתי שהילדים כולם יגיעו אל הבור, והנחתי אותו בתוך הבור ליד ביקו, ידידו משכבר הימים שחיכה לו מזה כמה חודשים... אחר כך כיסינו את הבור. הסברתי לילדים על הנוהג לזרוק עפר ואבנים אל הקבר, ובכך לקחת חלק פעיל בתהליך הקבורה. אחר כך אמרתי עליו קדיש בפני מניין חסר של ילדיי, תרתי ואף תלתי משמע:

אף אחד מהם אינו מעל לגיל בר מצווה, מניינם פחות מעשרה, ובמנין שלנו היתה, רחמנא ליצלן גם אשה (טוב, עוד לא ממש אשה, היא רק בת שנתיים, פחות משנתיים, אבל היא בהחלט ליידי ), שני האחים הגדולים היו חסרים - האחד אצל אמו בראשון לציון, השני בקיטנה בתנאי פנימיה. היות וג'וני לא היה יהודי אדוק (הוא אפילו לא נימול), והיות ואלוהים שלנו הוא לא מאד קטנוני, קראתי את הקדיש בפני המנין הקדוש הזה. חצי קדיש ליתר דיוק, עם תוספת מהנוסח התימני (הם מוסיפים "וְיִפְרוֹק עַמֵיהּ" לשורה של "וימליך מלכותה ו..."), כי אם כבר ויקיפדיה, אז למה לא? סיימתי בחלק מהקדיש שאיני בטוח שאומרים אותו גם על המת: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל, ועל כל בני אדם, ועל כל ברואיו, ואמרו אמן.". אחר כך קראתי להם את נוסח הקדיש מתורגם לעברית (גם זה באדיבות ויקיפדיה, מיזם מקסים!) לבסוף הזמנתי אותם לומר דברים לזכרו. הקטנים (4 ו2), לא כל כך התחברו. אורי רצה לומר משהו, אבל לא מצא כל כך את המלים, אז לאחר הטקס, ולאחר שמצא את המלים, חזרתי איתו אל הקבר, על מנת שיאמר אותן.

היה טקס מרגש. בדיעבד הבנתי שאני, שלא מתחבר בדרך כלל לטקסים, עושה את הטקס הזה גם בשבילי. חשוב היה לי לחלוק לו כבוד אחרון כמו לבן אנוש, כאות הוקרה על ההזדמנות שנתן לי להפגין את האנושיות שלי.

שוב הדמעות זולגות, ואני דוקא מרוצה, אינני מצליח לבכות כל כך בקלות בדרך כלל. לבכות זה משחרר, וזה טוב, וזה בריא. ג'וני בהחלט ראוי לדמעותיי.

דרך צלחה ג'וני שלנו. ד"ש לביקו ולחתולים. נתראה שוב בקרוב.