| 9/2005
 כוחו של הרגע
ערב טוב.
הפעם הכותרת אינה שלי. מדובר בכותרת של ספר שקיבלתי. הספר נמנה על ז'אנר ספרי המודעות וההתפתחות האישית שאני אוהב לקרוא מדי פעם. הספר דן במושגים ששמעתי עליהם פעמים רבות בצורה זו או אחרת. הפעם אני מצליח להפנים אותם יותר טוב.
הספר מדבר על לחיות בהווה - נושא שמדברים עליו רבות ועוד ידובר עליו רבות. לחיות בהווה משמעו לחיות את הרגע הזה, לא להתעסק בעבר ולא בעתיד. להבין שהרגע הזה הוא בלעדי, הוא לא תלוי בעבר, ולא קשור לעתיד, אלא לכאן ועכשיו. אני לא הולך להרצות, אני מתלבט ביני לבין עצמי אם לתת דוגמה או לא. לא. אין טעם. אני כותב את רשמי בעיקר לעצמי.
אחת הבעיות עם היומן הזה, בעיה שאני מודע אליה מזה זמן מה, היא שכשאני מרבה לכתוב כאן, אני נוטה לחיות את העתיד במקום לחוות את החויה. בעודי באמצע חויה אני מתחיל לחשוב איך ומה אכתוב עליה כאן ביומן. המחשבה הזאת - איך ומה היא לא כאן ועכשיו. היא מחשבת סרק על העתיד. היא מחשבת סרק מפני שעד שאני מוצא זמן לשבת ולכתוב, עוברים כל כך הרבה דברים שאין בכלל טעם לתכנן מה אכתוב. הכתיבה בדרך כלל זורמת לי.
הרעיון מאחורי דרך החיים הזאת, הוא לחוות את הרגע עם החושים, להיות נוכח. לא לחשוב על מה שהיה, ולא לתכנן מה יהיה, אלא להרגיש מה קורה לי כאן ועכשיו. זה מאד מאתגר. המח שלי נוטה לטחון מחשבות כל הזמן, הוא כמעט שלא נח. כשאני רוכב על האופניים בדרך לעבודה - הוא חושב מה יהיה בעבודה. כשאני בדרך הביתה, הוא חושב על כל מיני דברים. חושב וחושב, ומסיח אותי מהדרך, מהנוף, מהריחות, מהעצים, מהכיף שברכיבה. אמנם יש הנאה מסוימת בשקיעה לתוך מחשבות, אולם היא אינה משתווה להנאה שבחווית הנסיעה באמצעות כל חושי.
אחת מהטכניקות עליהן מדובר בספר, וגם היא אינה המצאה בלעדית של המחבר, היא להתבונן באני החושב. להבין שהחלק החושב הוא לא אני עצמי, הוא רק חלק ממני. אני מוצא את עצמי קולט את האני החושב (האגו) מבלבל את המח ואני מעסיק אותו ברעש, כדי שהוא לא יעסיק אותי. אני מתחיל להגיד לעצמי בראש "טחון, טחון, טחון" בציווי, ובכך מריץ את האגו בהילוך סרק. אני חייב לציין שזה מאד מביך אותי לכתוב מה שכתבתי הרגע. זה משהו אינטימי במידה מסוימת. נראה שאני עדיין לכוד באגו. אני חושב מה יחשבו עלי כל מיני אנשים שקוראים את מה שאני כותב. בכל אופן, על התבוננות באני החושב, קראתי כבר מזמן. אבל הספר הזה, הצליח לגרום לי להרגיש את זה - לחוש את זה וממש להתבונן בזה. אני יודע שזה לא רק הספר, אלא תהליך שאני עובר כבר הרבה זמן ומן הסתם מתחיל להבשיל. עד כה התייחסתי לזה בספקנות, לכל הקטע הזה של התבוננות באני החושב. זה נראה לי פלצני ולא מציאותי, בכלל לגבי כל הקשור ל"רוחניות" במלעיל, יש לי רגשות מעורבים. מחד אני מאד מעמיד במודעות עצמית, בגלגול נשמות, בהילינג ובשאר ירקות. מאידך, אני מאד בז לכל הפלצנים שרוכבים על הגל האופנתי של רוחניות בשקל. ככה אני מכנה אותם רוחניים בשקל. זה מאד אופנתי להיות רוחני, אז אני אדבר על זה, אתפוס תחת, אלבש ארשת "רוחנית", ואדבר בקול רגוע שקט ומלא אור... מודעות זה לא עניין להתנשאות. מודעות זה בידיים שלנו. הילינג זו תכונה טבעית שיש לכל אחד ואחת מאיתנו - לשים את היד על המצח של ילד חולה זה הילינג. זאת העברת אנרגיות בצורה הכי פשוטה וטבעית. הורים עושים את זה בצורה אינסטנקטיבית מבלי לתת על זה את הדעת. גם טלפטיה היא משהו שקיים בכולנו. אפילו אלה שמתכחשים לקיומה לא יכולים להכחיש לפחות פעם אחת בה הם ועוד מישהו, בדרך כלל אהוב, או חבר קרוב, חשבו בדיוק באותו הזמן על אותו הדבר. זה הכל מאד ארצי. מאד כאן ועכשיו. נסחפתי קצת... לא חשבתי שאלך לכיוון הזה כשהתחלתי לכתוב.
הבלבלות שכתבתי עליהן כאן לפני כמה ימים, מתחילות להירגע. אני מתחיל להבין שאני במצב מצוין. אני זורק זין בעבודה ופוחד שיפטרו אותי, אבל בעצם אין לי ממה לפחד, אני לא באמת פוחד שיפטרו אותי... השוק טוב כרגע ואוכל למצוא עבודת היטק אחרת בקלות. אני הולך להפעיל כמה אנשים בקשר לעבודה בכיוון אחר. אם אצליח, אני הולך להשאיר אחרי אבק בתחום ההיטק. אם הגיע הזמן לעשות את השינוי, אני הולך למצוא עבודות בהוראה בקלות, ואני הולך לחזור להיות מתכנת חובב בפעם הראשונה מזה 22 שנים, זאת כמובן אם אני סופר את שנת האוניברסיטה כתכנות מקצועי. באוניברסיטה אמנם תכנתתי בעיקר בשביל הכיף, אבל זה לא אותו הדבר כמו לתכנת רק בשביל הכיף, אז אני לא סופר...
אם מאידך עוד לא הגיע הזמן, אני הולך לפחות לשפר את תנאי העבודה - שכר גבוה יותר, ועבודה מענינת יותר.
עוד החלטתי לגבי מעבר דירה שגם כאן אתן לגורל להנחות אותי. מחר אני הולך לראות בית. ואני נותן לעצמי עד תחילת שבוע הבא למצוא את הבית הבא. אם אמצא בית לטעמי, אני עובר. אם לא, בעל הבית אמר שהוא ישמח ללכת לקראתי בשכר הדירה ואני הולך להוריד אותו כהוגן. הוא הרויח יפה על חשבוני, עכשיו הגיע הזמן שאשלם שכר דירה הוגן, בהתאם לנורמה כאן.
ההחלטה אם להישאר או לא, לא באה מחוסר ברירה ולא מפחד. במהלך חיפושי הבנתי כמה דברים: לא פשוט למצוא דירה בעג'מי. עג'מי נמוכה וצפופה ולכן חלק מהדירות חנוקות - משהו שלא מתאים לי. עג'מי יותר עוינת מהשכונה בה אני גר כעת. הדירה בה אני גר כעת, היא אמנם לא בית ערבי עם חצר, אבל היא בקומה השישית ומאד מאווררת, משהו שלקחתי כמובן מאליו, אבל הוא ממש לא מובן מאליו. פתאום אני מתחיל להעריך את כאן ועכשיו. אני מבין שיש לי בחירה ושאולי חצי הכוס המלאה עדיפה.
היום יצאתי מהעבודה עם חיוך. הקוד המחורבן, זה שמתסכל אותי כבר הרבה זמן, התחיל לקבל קצת צורה. אני לא יודע אם זה בגלל השינויים שעשיתי או בגלל שהיום הייתי אופטימי. אני מניח שגם וגם, בכל אופן יצאתי מהעבודה מעודד. תוך יום יומיים אני יכול לשחרר גירסה לבדיקות. אני אתן גז בשבוע הבא, כי אני מתכוון לקחת חופש ביום חמישי לטובת "פסטיבל פשוט" טרם הודעתי לבוס, והוא לא יאהב את זה, אלא אם הכל יהיה מוכן עד אז. אני הולך לעשות את זה. אין מצב שאני מפספס את הפסטיבל הזה. זה לא יאמן כמה זה פשוט לחיות בהווה. זה לא יאמן כמה זה טוב לחיות בהווה. לחיות את הרגע, בלי דאגות מה יהיה אחר כך. הגעתי היום לעבודה ב11:30. בהתחלה הרגשתי שהגזמתי. בסופו של דבר, אני ממש מרוצה שהגעתי מאוחר. יצאתי בתשע וחצי, והשעתיים האחרונות היו מאד פורות. כשהמשרד ריק ויש שקט, יש לי מוזה. החדר שלי תמיד שקט, אבל יש משהו אנרגטי במשרד ריק. משהו רגוע. הרבה זמן לא הצלחתי להתרכז ככה. פתאום הכל הסתדר לי. פתאום הכל נראה פתיר. הקוד הזוועתי עדיין זוועתי, אבל הוא כבר לא מפלצת כל כך גדולה. בכלל אני במצב טוב עכשיו. הבוס שלי יודע שאני מחפף אותו מדי פעם. אני יודע שהוא יודע... הוא צריך אותי. אני לא נהנה לחפף אותו. אני לא נהנה למרוח אותו, אבל הידיעה שפיטורים הם לא איום עבורי, ושפיטורים שלי הם מאד איום בשביל החברה, מרגיעה אותי... הם צריכים אותי ולכן הם מניחים לי. אני משתדל להיות הוגן. אני לא זורק מתוך רוע, ולא מתוך רצון לפגוע. אני זורק כי העבודה משעממת, וזאת דרכי להתמודד עם זה.
הרגע לכתוב כאן עבר.
עכשיו אני אתפנה למשהו אחר.
לילה טוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
