| 9/2005
 על חבלי כביסה
הקטע הזה מוקדש לBlack KaLa שציינה בפני שאני מרבה לכתוב על כביסה.
אתמול בלילה או היום לפנות בוקר, התפניתי לתלות את הכביסה. המכונה סיימה שעתיים שלוש לפני כן והגיע הזמן לתלות. הפעם העמסתי את המכונה יותר מדי, והיא מצדה גמלה לי בכך שלא סיימה את הסחיטה. הכביסה היתה רוויה במים. תליתי את הכביסה על החבל. החבל התמלא. עכשיו הגיע השלב של לתלות אחד על השני, ואז הגיע השלב שלא צפיתי מראש - אחד החבלים לא עמד בעומס ונקרע. שתיים לפנות בוקר, השכנים ברובם ישנים, למעט החבר'ה הנחמדים למטה שמעבירים דאחקות בקולי קולות בערבית צחה. הכביסה גלשה לה ישר למטה לחבל של השכנים, למעט גופיה וזוג גרביים שנשארו תלויים. הנחתי את הגופיה על שני חבלים, כדי שלא יקרעו לי גם הם. תליתי בחשש את הגרביים על חבל אחר והלכתי לישון. למה אני כותב על זה? לא יודע, ככה. אני אוהב לכבס. יש משהו כיפי בכביסה. זה משהו שאני עושה למען עצמי. זה תהליך שבסופו שוב יש בארון מבחר גדול של בגדים ללבוש. שוב איני צריך להתפשר על מה שנשאר בארון, כי הארון מלא מכל טוב...
אני עדיין במצב רוח טוב. אני עייף מחוסר בשינה, אבל מצב רוחי מרומם. היום עשיתי שני צעדים חשובים - הלכתי לראות עוד דירה, והבנתי שהיא לא בשבילי, ביקשתי מהירקן בעג'מי שיברר לי על דירה וכך גם ביקשתי מהמוכר במכולת. אני די ספקן לגבי שניהם. אני לא מאמין שהם יצאו מגדרם כדי למצוא לי דירה, אבל מי יודע. הצעד השני היה להתקשר לארתור, המורה שלי לדרבוקה מבר אילן ולשאול אותו לגבי עבודות. אני מאד רגוע כרגע. אני מרגיש שאני נמצא בנקודה טובה בחיים שלי. יש לי עבודה. היא לא משהו מבחינת עניין, אבל יש בה נוחות. פיטורים הם לא איום, מפני שגם ככה אני מנסה להמשיך הלאה, העובדה שלא מרחף עלי איום הפיטורים מאד מרגיעה. גם לגבי הדירה אני מרגיש משהו דומה - יש לי דירה, היא לא משהו, אבל התרגלתי אליה ובסך הכל יש לה לא מעט יתרונות. אם אחליט להישאר המחיר ירד משמעותית ואז היא תהפוך הרבה יותר משתלמת. החלטתי שאם אני לא עובר, אני הולך לסדר אותה. אני הולך להשקיע בה את מה שהייתי משקיע בהעברה ובסידור של דירה חדשה. אני אתייחס לזה כאילו עברתי דירה לכאן... אני עדיין מקווה למצוא בית כמו שאני רוצה בעג'מי, אבל אני לא לחוץ על זה, הכל ברוגע. היום במדיטצית הבוקר, שמתי לב כמה וכמה פעמים איך המחשבה שלי נודדת. שמתי לב איך שוב ושוב אני נעלם. במקום להתרכז במדיטציה, אני שוקע במחשבות. ניסיתי את התרגילים שאני עושה כשאני רוכב על האופניים, להגיד לאני החושב שימשיך לטחון. ואז פתאום נזכרתי שבכלל לא אומרים "טחון" אלא "טחן", כן, אני מכה על חטא, חטאתי בשגיאה לשונית חמורה. כל זאת מפני שח' היא עיצור גרוני. עוד המשכתי לקרוא בספר. אגב ספר, אתנחתא קלה, הפעם אני מקדיש אותה למשפחתי, במיוחד לאמי. אני יודע שחלקיכם רואים בזה שטויות, קשקושים ושאר ירקות. זה בסדר. אתם רשאים לחשוב שאני קצת מחורפן, מסובב וכו'. אני לא מצפה מכם להבין את זה, אם כי אני בטוח שאם תפתחו לזה, תגלו עולמות חדשים. כפי שכתבתי בפעם הקודמת, זה לא בשמים, זה כאן ועכשיו. נמשיכה. הספר מתאר את הקושי בניתוק המחשבה. אני חוזר טיפה לאתמול, כשרכבתי לי הביתה על אופני, עלה בידי לנתק את המחשבה לפרקים וכזה קרה, חיוך מאוזן לאוזן התפשט על פני. חיוך בלתי מוסבר. חיוך שהוא לא כתוצאה משמחת ההצלחה, אלא משמחת ההויה. סתם ככה פתאום הרגשתי אושר בלתי נלאה. ואז שמתי לב לעוד משהו, פתאום התחלתי להאיץ ולרכב כמו מטורף, כמו ילד קטן, כמו שאני אוהב לעשות, כמו שלאחרונה הפסקתי משום מה לעשות. ואז הבנתי עוד משהו - כשאני רוכב כמו מטורף, אני חי את הרגע הזה. אני רוכב מהר ואני לא יכול להרשות לעצמי לחשוב על שום דבר. הרכיבה המהירה דורשת את מלוא הריכוז. אם אאבד את הריכוז, אני עשוי לאבד שיווי משקל ולעוף אחר כבוד מהאופניים. גם על זה מחבר הספר כותב, אבל את מה שהוא כתב, קראתי רק הבוקר... הוא חושב כמוני. מה שאומר שהוא צודק. כל מי שחושב כמוני צודק. בהכרח. אני בעד פלורליזם - ריבוי דיעות. אני גם בעד דמוקרטיה. אני סובלני מאד כלפי כל האנשים שחושבים כמוני. כל עוד כולם חושבים כמוני הכל בסדר. אני מתבדח כאן, אבל יש פה גרעין של אמת. אני מוחה על צרות העולם של עצמי. אני מוקף בחברים שמאלנים יפי נפש כמותי. רובם חושבים כמוני, או מחזיקים בדיעות שמאד קרובות לשלי. קל לי מאד להיות סובלני כלפי הדיעות שלנו. אני תוהה אם אני מסוגל להיות סובלני גם כלפי אלו שמביעים דיעות שונות מאד משלי. עוד מעט קט אני נוסע לחוף געש, החוף החביב עלי.
אני אפרד מכם בברכת שבת שלום.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
