| 11/2003
הטרמפיסטית
אתמול (יום שלישי) בערב אספתי טרמפיסטית ברמלה.
בכל יום שלישי אני מלמד דרבוקה בלוד במעון לילדים מפגרים ומסיים בסביבות תשע - תשע וחצי בערב וכך היה גם אתמול. בטרמפיאדה ביצאה מרמלה הניפה טרמפיסטית את ידה. במבט ראשון חשבתי לעצמי - "נערה עובדת". השעה והמקום הם שגרמו לי למחשבה זו. במצב היום קשה לי להאמין שמישהי תעז לתפוס טרמפים במקום כזה בשעה כזו. בכל אופן, עצרתי והעברתי למושב האחורי את הדרבוקה ושאר הדברים שהיו על המושב שליד הנהג. אשה בשנות הארבעים לחייה שאלה לאן אני מגיע, עניתי "תל אביב" והיא אמרה שזה בדיוק מתאים לה. מעל לוח המכוונים נח לו "נאי" חליל ערבי, שהוא למעשה צינור במבוק חלול ומנוקב בחורים. היא הביטה בו ואמרה משהו כמו "איזה יופי מוסיקאי, תוכל לנגן ולעשות שמח" (ציטוט מאד לא מדויק). היא נראתה אשה מטופחת. היא לבשה חולצב אדומה ארוכה ומכנסים אדומים צמודים. בתחילה חשדתי בה שהיא מסוממת. לוד ידועה כמקור עליה לרגל לצרכני סמים כבדים, ולכן חשבתי שאולי היא נרקומנית. בהמשך נעשה דיבורה יותר צלול וברור, ואני שכחתי מחשדי המקורי. אמרתי לה שאני עדיין לא מסוגל להפיק צליל מהחליל הזה, אני מתחיל, בשלבים הראשונים בלימוד הכלי הזה. היא ביקשה שבכל זאת ואני הבטחתי שברמזור הראשון אנסה. הרמזורים היו ירוקים בתחילת הדרך, אז דיברנו. היא אמרה שהיא אוהבת ריקודי בטן. היא רוקדת לה להנאתה בבית. היא לא למדה בצורה מסודרת מעולם, זה רק תחביב אצלה. היא התענינה מה אני עושה ברמלה, איפה אני גר, במה אני עוסק וכו'. למען אלה מכם שלא מכירים את האזור ומתחילים להתבלבל בין לוד לרמלה - אתנחתא גיאוגרפית קטנה: לוד ורמלה נושקות זו לזו. אני נוסע דרך כביש 40 המוביל מיפו לרמלה ופונה שמאלה לכיוון לוד בכניסה לרמלה (זה בהלוך, בחזור זה הפוך :-)).
בחזרה לשיחה - סיפרתי לה שאני מלמד דרבוקה במעון לילדים מפגרים בלוד ובהוסטל למפגרים מבוגרים ברמלה.
היא אמרה שהיא יצאנית. זו המלה בה השתמשה. בכלל, לאורך כל השיחה היא השתמשה בשפה ברמה די גבוהה, שום מילה מהרחוב. אשה על רמה והיא עובדת בתור יצאנית. אני חושב שכל אשה באשר היא, העובדת בעבודה הזאת מכורח הנסיבות היא סיפור עצוב בפני עצמו. שאלתי אותה אם היא אוהבת את עבודתה. אני יודע שהתשובה במקרה הזה ידועה מראש לגבי רב הנשים (אם לגבי כולן), ובכל זאת רציתי לשמוע מה הסיפור שלה. היא ענתה שהיא לא יכולה לאהוב עבודה כגון זו, שהגוף שלה לא בנוי אליה. הקשיתי ושאלתי מדוע היא עובדת בעבודה הזאת אם היא אינה מרוצה ממנה, והיא זרקה שלל סיבות: אני לא מסוגלת להחזיק במקום עבודה רגיל, יש לי בעיות ריכוז, יש לי פה גדול, אני קשת למידה, אני לא מסתדרת. לכאורה סיבות טובות, אולם אני מוקף בנשים הסובלות מבעיות דומות ואף אחת מהן אינה יצאנית ואפילו לא מעלה בדעתה לעסוק במקצוע העתיק בעולם. חשבתי על זה והזדעזעתי. איך הגיעה למקום הזה, בו היא מרגישה שאין לה תקווה, שזה המקצוע היחידי בעולם ממנו היא יכולה להתפרנס. חשבתי על גילה - מה יהיה בעוד כמה שנים. שאלתי אותה כמה שעות היא עובדת והיא ענתה - עד שהיא מסיימת מכסה של שלוש מאות ארבע מאות שקל. שאלתי כמה זמן זה לוקח לה, והיא ענתה "תלוי במזל", זה יכול לקחת שעה וחצי, ויכול גם לקחת לילה שלם, "אתה יודע איך זה...", עניתי שאני לא יודע (ובאמת איני יודע).
היא אמרה "רק חסר שם שיזרקו עלינו בוטנים". משלב זה ואילך היא נסגרה. היא אמרה שקודם הרגישה פתיחות ועכשיו היא מרגישה שנסגרה שוב. לא סתם היא נסגרה, לו רק העזה להמשיך להפתח, כי אז הייתי ממשיך בשאלותי המעיקות. לא שאלתי מתוך כוונה להעיק, אלא מתוך כוונה לשמוע, לברר למה, למה אשה צריכה לעבוד בזנות. למה הדימוי העצמי שלה כל כך נמוך. בדרך נתקלנו סוף סוף ברמזור אדום, לקחתי את הנאי לידי וניסיתי להפיק צליל והפלא ופלא, הנאי נענה לי. הצלחתי סוף סוף להפיק צליל. היות וזה סיפור אמיתי, לא אומר שהפלאתי בנגינתי, כי בסך הכל הצלחתי להפיק צליל אחד חלוש, ובין כה הנאי הזה לא מכוון, כיאה לנאי שנרכש בשוק הפשפשים ביפו תמורת חמישה עשר שקלים...
אבל היה בזה קסם. יומיים אני מנסה להפיק צליל, והנה, נוכחותה גרמה לי להוציא צליל. הבטחתי לה שבשבוע הבא הצליל יהיה טוב יותר, ואולי כבר אוכל אפילו לנגן...
כך או כך, הגענו לצומת חולון-אזור, היא בקשה שאעצור וירדה מהרכב. מעניין אם אפגוש אותה שוב בשבוע הבא...
הקטע הזה מוקדש לה ולכל הנשים העובדות במקצוע העתיק בעולם באשר הן. אני מאחל לכל אלה מכן שנמצאות במקום הזה בלית ברירה ומתות לצאת משם, שתמצאו את הדרך החוצה. החיים יפים. חבל לבזבז אותם ככה.
ערב טוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
