| 9/2005
שבוע חדש מתחיל
צהריים טובים.
היום התחיל בעצלתיים. התקשיתי מאד לקום מהמיטה. אחרי שכבר קמתי, מיהרתי לשים כביסה במכונה, כדי שלא ארגיש שכל היום עובר בלי שאעשה מאום. עד כאן טוב ויפה, מעבר לכביסה שטרם תליתי, ולכמה דקות של נגינה בפסנתר, לא עשיתי כלום. לא יצאתי מהבית לסידורים כפי שתכננתי, ועכשיו אין לי כח וגם אין לי זמן, אז במקום אני יושב כאן לכתוב.
הספר "כוחו של הרגע הזה" הולך ונעשה מסובך יותר. הוא נעשה מופשט יותר וקשה יותר ליישום. אני לא מוותר. אני עדיין מתרגל את שכתוב בו כפי יכולתי. היום אני באנרגיות נמוכות יחסית. מרגיש ריקנות מה. קשה לי להיות כאן ועכשיו. הספר טוען שלרוב האנשים קשה להיות נוכחים כל הזמן. הוא אומר שהתשובה לחוסר נוכחות היא פשוט להכיר בה. אם כן אני מכיר בחוסר הנוכחות שלי. אני גם מכיר בנפילת האנרגיה שלי, גם היא חלק מהמחזור עליו מדבר הספר הזה ורבים אחרים. הכתיבה משחררת אותי. מצד אחד אני מרגיש שאני מדקלם "דיבורים מוארים", שאני מזייף במידת מה. מצד שני, בעת הכתיבה, הדברים שוקעים. אני חש איך ההרגשה שלי משתפרת בעת כתיבת שורות אלה.
הרעיונות של הספר מאד יפים. הם מאד מוצאים חן בעיני. הוא מאד ארצי, מאד כאן ועכשיו. עם זאת הפשטות של רעיונותיו לא מקלה על יישומם. היישום אינו פשוט כל כך. הוא פשוט ברעיון, הוא פשוט לכאורה, המח מתנגד לעיתים קרובות.
למרות הכתוב לעיל, אני חש לאחרונה בתכונה מאד מעניינת. גם כשאני מרגיש מרוקן, אני מסוגל לטעון אחרים. אני משוחח עם חברות וחברים ומעודד אותם. אני מצליח להרים אנשים מסביבי. הנתינה הזאת, שמבחינתי היא פעוטה, מרימה גם אותי בתמורה. אני מצליח לראות את החיוב באנשים שסביבי. אני מצליח להראות להם את החיוב, ואני מאד אוהב את זה. אני מרגיש שהגיע הזמן שאיישם את הטכניקות האלה גם על עצמי.
הנה אם כן ניסיון:
אני נראה טוב,
אני שואף להיות אדם טוב,
אני רגוע,
אני חכם,
אני כשרוני,
אני מעמיק.
קשה לי לכתוב כך על עצמי. אני מסוגל לפרט תכונות רבות על עצמי, אבל זה סותר תכנות ישן שטבוע בי - צניעות. אני מרגיש חוסר צניעות בפירוט תכונותי כאן בפומבי. לא אומר שאני שיא הצניעות, הלואי והייתי, אולם בכל זאת...
כן, אני מסתבך עם עצמי, ואני אוהב את זה. לפעמים אני שוכח שזה המקום שלי. אני מרגיש שהכתיבה הזאת, עכשיו, ברגע הזה, היא מאד במקום, מאד משחררת.
עצרתי. אני כותב על זה בזמן עבר, ובכל אנסה לתאר את הרגע. פתאום גיליתי את צמרות העצים שנשקפות מבעד לחלון. הן תמיד שם, אבל אני נוטה לעבור על פניהן ביעף. הרגשתי את העוצמה שלהן, את השלווה. הרגשתי את השלווה של יפו בשעות הצהריים. הכל שלו ושקט. ואז היה טלפון... טלפון מבורך אמנם, אבל הוא קטע את השלווה. הרגע השלו נגמר, והומר בשיחת טלפון נחמדה. אחר כך הורדתי את הכביסה, תליתי את הכביסה, אכלתי, ועכשיו אני שוב כאן...
עוד מעט קט אני צריך לצאת לעבודה. למעשה לא כל כך מעט, יש לי שעה.
נראה שאני עומד למצות כאן... מילה קטנה אבל מאד חשובה לפני סיום:
ישנה רשת אופנה אחת, קסטרו, שהחליטה שלמכור בגדים סתם זה לא מספיק. הם החליטו למכור פרוות שועלים וארנבים בחורף הזה. פרווה טבעית זה רך, וזה נעים, וזה יפה, אין ספק. מה שעוד אין ספק לגביו זאת ההתעללות שעוברים בעלי החיים האלה בטרם פרוותם הופכת למעיל. מדובר בהתעללות קשה. לא טורחים להמית אותם בצורה הומנית, כי זה מייקר את המוצר. הם בסך הכל מוצר. הסרטון הזה מראה את הזוועות האלה בצורה מאד ברורה. אני לא כל כך אוהב להשתמש באמצעים האלה, אבל הפעם באמת נראה לי שהמטרה מצדיקה את זה. הסרטון הזה מזעזע. הוא מראה אכזריות בלתי נתפסת. אני קורא לכולכם להחרים את רשת קסטרו עד שיוסרו מוצרי הפרווה מהמדפים. מעולם לא נמניתי על קהל לקוחותיהם המושבעים מפני שהם מאד מיינסטרים בבגדים שלהם, אבל מפעם לפעם נהגתי לפקוד את החנויות שלהם. אני לא מתכוון לקנות אצלם יותר. מבחינתי הם לא קיימים יותר עד להודעה חדשה. אני לא מתכוון להיות דרשן מתלהם. אם מישהו מכם יחרים את הרשת בעיקבות מה שכתבתי כאן, עשיתי את שלי. אני מתנגד להתעללות בבעלי חיים (כולל בבעלי החיים המכונים בני אדם). לבסוף אודה לכם אם תחתמו על העצומה בנדון. אלו שרוצים להגדיל ולעשות מוזמנים לשלוח הודעת דוא"ל לקסטרו ולהביע את מחאתכם. אמנם הם עונים לכולם אותה תשובה סטנדרטית ומתחמקת, אבל אני בטוח שככל שיגבר הלחץ עליהם, כך הם ימהרו לשקול מחדש את כדאיות יבוא הפרוות. בסך הכל הם עסק שאמור להיות רווחי. כל עוד זה רווחי להתעלל בחיות, הם ימשיכו למכור פרוות, ברגע שהמכירות שלהם ייפגעו בצורה משמעותית, הם יתעוררו.
שבוע טוב לכולנו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
