| 11/2003
 מתחזים
ערב טוב לכל קוראי הנאמנים (נשארו כאלה?).
לפני כשעה, קיבלתי תגובה לקטע הקודם שלי מאחד מכותבי היומנים פה. שמו טל. מסתבר שמישהו התחזה אלי, והגיב בצורה מאד מזלזלת ופוגעת לקטע שטל פרסם. טל כל כך כעס עד שהוא הקדיש לי קטע שלם... קיבלתי הרבה פרסום באתר שלו, אבל פרסום מהסוג השלילי, ועל לא עוול בכפי. המערכת של ישראבלוג סומכת על טוב לבנו ויושרנו כשאנו מגיבים. כל אחד יכול למלא כל שם שעולה על דעתו ובכך להתחזות לבעלי יומנים אחרים, וזה מה שעשה מי שעשה. אני לא ארחיב על זה את הדיבור יותר מדי כי אין מה להוסיף, חוץ מלהתנצל בפומבי, על משהו שמישהו אחר עשה בשמי. אני רוצה לנצל את הקטע הזה כדי להתנצל בפניך טל, על עוגמת הנפש, העלבון וכל התחושות האחרות שעלו למקרא התגובות שכתב המתחזה הפוחז הזה.
ומכאן לעניין אחר... קצת קשה לי לעבור, אני עדיין בהלם, ותוהה, למה דוקא את השם שלי? במה זכיתי? אבל בכל זאת, לעניין אחר. בשבוע הבא אני מתחיל לעבוד בתור שכיר. השבוע חשבתי לי לנוח, ולאגור כוחות לקראת חזרתי לעבודה כעבד שכיר (הו' הושמטה בכוונה). אז חשבתי... המשחק המקולל שאני עובד עליו, מסרב להסתיים. או שהלקוח הסופי מבקש שינויים או שמוצאים עוד באג. פעם שינוי, פעם באג, ותמיד זה דחוף דחוף דחוף, כי מחר הוא עולה לאויר. כך אני מוצא את עצמי פעם אחר פעם מבלה עד השעות הקטנות של הלילה מול המחשב. אתמול פשוט נרדמתי מול המכשירים (טלפונים סלולריים) תוך כדי בדיקות... אני מקווה שהיום זה ייגמר. אני רוצה לחפוש קצת לפני שהטירוף מתחיל. למען האמת, אני מקווה שזה לא יהיה כזה טירוף. נשבר לי מהטירוף של ההיי-טק מזמן - לפני שלוש שנים למען הדיוק. כשפוטרתי לפני כשנה, נשמתי לרווחה. כשחיפשתי עבודה בהיי-טק מאוחר יותר, הבנתי שיש לי בעייה רצינית: אני לא מוכן לבזבז את מיטב שעות הערות שלי על העבודה תהיה רווחית ככל שתהיה. היום העבודות האלה פחות רוחיות מאשר בעבר, אולם הדרישות יותר גבוהות. בתקופת "הבועה", בשנת 2000, דרשו מאיתנו לקרוע את התחת כדי שנהיה מליונרים. בזמנו חולקו אופציות לכל עובד. ניסו לשכנע את כולנו שאם נתאמץ קצת יותר, נהיה מליונרים. החברה תונפק במליונים, אולי אף מליארדים, ולנו יהיה כסף לקנות בית נחמד... כבר אז לא קניתי את הסיפור. בהתחלה כן, אבל אחרי חודש זה עבר לי. כשהבנתי שלא מדובר ב"פיק" של שבועיים, אלא בטירוף קבוע. היום הסיפור שונה. היום אף אחד לא מציע אופציות, ואף אחד לא מדבר על התעשרות. היום זה הרבה יותר פשוט - אתה רוצה עבודה? אילו התנאים. לא רוצה להיות עבד? אין בעייה, יש בתור 100 שמוכנים להיות עבדים נרצעים פי אלף יותר ממך... חלפו הימים הזוהרים, נשארה רק העבדות. אני מביט סביבי, ורואה שהמצב הזה אופיני לכל המשק כיום. בכל מקום מנסים לנצל ככל האפשר. קשה אפילו לבוא בטענות למעסיקים, גם אותם לוחצים אל הקיר, ולכן הם נאלצים לנצל הלאה, כדי לשרוד. כך או כך, ביום ראשון בעזרת השם, אני חוזר להיות שכיר. אני מקווה שבזאת תתמנה ישיבות ארוכות אל תוך הלילה מול המחשב. ברגע שאהיה שכיר, חוסר הרווחיות של המשחקים שאני עובד עליהם כרגע יהפוך להיות בעייה של מישהו אחר... אם הם לא יפתרו את הבעייה הזאת, זאת תהיה בעייה של כולנו בשלב יותר מאוחר, כי עסק לא רווחי לא יכול להתקיים לאורך זמן... מכאן שקורות החיים שלי יהיו מצוחצחים מרגע זה ואילך (הם כבר). אני מלא חששות לקראת העבודה החדשה - ישנה. מדובר בעבודה עם אותם האנשים, אבל עכשיו זה יהיה במשרד. פגישות על בסיס יומי, שעות קבועות (כך אני מקווה) ושפויות (מקווה מאד מאד). חששות גדולים מקננים בליבי, אבל זה טבעו של שינוי. אני חושב שכל שינוי גורר עימו חששות ופחדים.
אתמול לפני שקיבלתי את הטלפון המקולל על הבאג התורן, הייתי במוזה של עשייה. הוצאתי מהמקרר את המחמצת שמחכה לי מזה כמה ימים, וניגשתי למלאכת אפיית הלחם. חשבתי שיצאו לי משהו כמו 7-8 כיכרות, ובסופו של דבר יצאו לי 10! ארבע כיכרות של לחם מקמח שיפון (50% שיפון, 50% מחמצת מקמח חיטה מלא), ושש כיכרות של לחם מקמח חיטה מלא. בין לבין גם בישלתי אורז עם ירקות. אשתי הגיעה והחליטה שצריך להפיץ את הלחמים לאלתר, אז צלצלנו לכל החברים והזמנו אותם לבוא לאסוף את הלחם שלהם. אין כמו הכנת אוכל להעלאת המורל. ואפיית לחם היא חויה בפני עצמה. אני מתעקש להכין את הלחם שלי ללא שמרים. זה הופך את התהליך לארוך פי כמה, אבל אני נהנה מכל רגע. זה מתחיל בבצק מקמח מלא אותו אני מעמיד בחוץ כמה ימים כדי שיחמיץ (ומכאן שמו - מחמצת), אח"כ אני מערבב אותו עם בצק חדש, מוסיף גרעיני חמניות, גרעיני דלעת, אגוזי מלך, צימוקים (רק ללחם מקמח החיטה), ואם אני לא שוכח גם שיבולת שועל. אח"כ מתפיח שוב, ולתנור.
קמח השיפון הוא קמח מאד מיוחד. הוא מעצבן אותי בכל מפעם מחדש. הוא מזכיר לא את עצמי. הוא עקשן. בתחילה הוא מסרב להפוך לבצק. אחר כך הוא הופך לבצק דביק מדי, ואז הוא מסרב להידבק לבצק החיטה (המחמצת), בקיצור נודניק אמיתי. עקשן או לא עקשן, אני יותר עקשן ממנו. אני לא מוותר לו, ובסוף יוצא אחלה לחם. בכלל, כל עניין הלחם הזה דרש ממני הרבה מאד עקשנות. רק בנסיון השמיני יצא לי לחם לשביעות רצוני. בחודשים האחרונים, ניסיתי לחזור לאפות לאחר הפסקה ארוכה יחסית, ושוב לא יצא לי הלחם. נדרשו לי שני נסיונות נפל, בהם המחמצת התקלקלה, עד שלבסוף אתמול עלה בידי שוב לאפות לחם, ולמען האמת אני לא לגמרי מרוצה מהתוצאה. עדיין הלחם לא תפח מספיק לטעמי. כך או כך, עשר כיכרות יצאו לי מכל העסק, ועדיין אני תקוע עם כמה. אני צריך להפיץ אותן הלאה, אחרת הן סתם תתקלקלנה וזה יהיה חבל. האורז גם יצא לי טוב. חשבתי שעשיתי הרבה ופנטזתי איך אוכל אותו היום, אבל החברים היו מורעבים וגם הם חשבו שהוא טעים... לבריאות. אין מחמאה גדולה מזו לטבח. הכנת אוכל היא מדיטציה בשבילי. כרגע בחיי יש שלושה סוגים עיקריים של מדיטציה: האחת "סטנדרטית" - אני יושב "סיזה" (ישיבה הנפוצה במזרח הרחוק - השוקיים על הרצפה והישבן על הברכיים), עוצם את עיני ומנסה לנקות את ראשי ממחשבות (אף פעם זה לא הולך לי, אבל אני מנסה). השנייה - שטיפת כלים. השלישית - הכנת אוכל (בעיקר בישול ואפיה). שטיפת כלים ובישול, שתיהן פעולות הכרוחות בעבודה מונוטונית רבה. המח שלי משתעמם מהר מאד מעבודה מונוטונית, ולכן אני מוצא את עצמי מהר מאד נודד במחשבותי למחוזות אחרים. היות וזו מדיטציה לכל דבר, קשה לא מאד לשטוף כלים ולהכין אוכל בתקופות בהן קשה לי עם עצמי. הדבר האחרון בעולם שבא לי בתקופות מעין אלה, הוא להיכנס לתוך עצמי. אתמול היה יום טוב, זה היה סופו של דכאון קטן שהתחיל בצהרי שבת. הכל היה טוב עד לשיחה המקוללת אתמול בערב... עכשיו אני מקווה שזה מאחורי (אני עדיין לא יודע).
יש לי המון המון דברים לכתוב, אבל המערכת האוטומטית האכזרית של האתר מקציבה לי שעה לכל העניין, אז נסתפק בזה כרגע.
ערב טוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
