| 1/2006
 חופשי ומאושר כמו פרפר
צהריים טובים לכם.
החלום עליו כתבתי בפעם הקודמת פורש לי בפורום תקשור של תפוז.
אני לא אפרט את הפירוש, הוא יובן לבד מיד.
אני אנסה לכתוב שונה הפעם.
אתחיל מהשורה התחתונה - אתמול התפטרתי מעבודתי.
ההרגשה שלי היא הקלה, שמחה ואושר, מהולים בפחד שמאיים להשתלט אם רק אתן לו להרים את הראש.
את לבטי והרגשתי לגבי העבודה חשפתי כאן רבות.
בכל פעם שאני חוזר מחופש אני נכנס לדיכאון מהרעיון שאני צריך לחזור לעבודה שאיני אוהב.
לאחרונה התחלתי לזרוק ברמה כזאת שהיה לי ברור שזה רק עניין של זמן עד שזה יתפוצץ.
במשך שנה וחצי הצלחתי להלך בין הטיפות ולעבוד בצורה רגועה. זה היה הרע במיעוטו או הטוב שבכך, תלוי בגישה.
לפרקי זמן קצרים ביותר הייתי אפילו מאושר בעבודה, אבל רוב הזמן פשוט לא נהניתי.
לאחרונה בא לשכונה בוס חדש. ההיכרות הראשונית שלי איתו היתה כשביקשתי ללכת ליום עיון של סימביאן. יום העיון לא עניין אותי כהוא זה, אבל חבר שלי שעובד בחברה הזאת בלונדון, בא להעביר הרצאה וחשבתי שזה יהיה נחמד להבריז מהעבודה, על חשבון העבודה ולראות אותו. הבוס חשב אחרת. הוא אמר שהחברה לא מתעסקת יותר עם סלולר ולכן הם מאשרים לי ללכת, אבל על חשבון יום חופש. הרעיון ירד.
בפעם השניה, ביקשתי לצאת לחופשה לסיני. שלחתי דוא"ל לגורמים המתבקשים ולא קיבלתי שום תשובה. הפעם ניגשתי אליו והוא לקח אותי כמו ילד קטן להנהלת החשבונות לראות אם יש לי יתרה מספקת של ימי חופשה ואישר את החופש.
יום לפני שנסעתי לסיני, נזכרתי ששכחתי לבקש באותה ההזדמנות עוד יום חופש (זה אמור היה להיות אתמול). שלחתי הודעת דוא"ל ביום שישי, ובה אמרתי ששכחתי לבקש גם את היום הזה וביקשתי אותו. הרעיון היה ששבוע וחצי הוא הודעה מספקת מראש ובמקרה הגרוע אקבל תשובה שלילית.
התשובה היתה דוא"ל חוזר - "בא נדבר על זה, קבעתי לנו פגישה". את התשובה קראתי אחרי שחזרתי מסיני והיא היתה הגורם לחלום עלי כתבתי. התשובה הריחה צרות. אין מה לדבר על יום חופש. יום חופש זה בדרך כלל עניין זניח והתשובה אמורה להיות בינארית - כן או לא.
ביום שני הגעתי לעבודה. הפגישה נקבעה לשתיים וחצי בצהריים. הסתבר שהפגישה כוללת לא רק את אדון בוס חדש אלא גם את גברת סמנכלי"ת משאבי אנוש, HR בהייטקית. אדון בוס חדש החליט לעשות עלי שריר. הם עשו לי כביכול שיחת משוב תקופתית לרגל סיום שלב הלמידה והתחלת השתלבותי בפרויקט חדש. אני אומר כביכול, מפני שמעולם לא עשו לי שיחת משוב בחברה הזאת ואף פעם היא לא היתה בנוכחות סמנכלי"ת משאבי אנוש. נדף מהשיחה ריח ברור של הפחדה. הפוזה הזאת - שני בוסים, עובד וכו'. אני לא טיפוס שנוהג להגיב בשליף. שיתפתי פעולה למראית עין בשיחה. אדון בוס שאל אותי אם אני מוכן להירתם למאמץ ועניתי לו תשובה לא מחייבת - אני אשתדל. כדי להוסיף על ההשפלה הם קבעו שיחת מעקב בסוף שבוע הבא.
לאחר שיצאתי מהשיחה התחלתי לשקול מה הלאה. שיחה כזאת היא הכרזת מלחמה מבחינתי. לא מאיימים על זונה בזין, ובטח שלא יאיימו עלי בצורה כזאת. פחד הם לא הצליחו לזרוע בי, זעם כן. אני לא נוהג לפעול מתוך כעס, לכן חיכיתי קצת עם התגובה. שקלתי מה לעשות. החלטתי שאני סוגר את הבאסטה, אבל ההתלבטות שעדיין נותרה, היתה אם לחכות לשיחת ההשפלה ואז להיכנס בהם או לחתוך לפני כן. לקח לי עוד יום להחליט.
למחרת השיחה מנהלת משאבי האנוש הוציאה סיכום בכתב עם עותק למנהלת התפעולית שהיא למעשה הבוסית הבכירה, המנכלי"ת בפועל בארץ. הודעת הדוא"ל הזאת אותתה לי שאני בכיוון הנכון. אם לפני כן הם הכריזו מלחמה, עכשיו הם החליטו להמשיך ולתקוף. החלטתי להיות פייר ולחתוך מייד. הסיבה היתה הבוס הישיר, אדם נחמד שלא עולל לי רע מעודו. מדובר בפרויקט לחוץ ולא רציתי למרוח אותו במשך שבוע ולהעמיד אותו במצב לא נעים.
תהיתי מה גורם להם לפעול ככה, האם הם מודעים להשלכות של מעשיהם. ישנן שתי סיבות אפשריות להתנהגות כזאת:
1. יש להם מישהו בשרוול והם לא פוחדים לאבד אותי.
2. הם לא מעלים בדעתם את האפשרות שאני אשבור את הכלים.
אתמול באתי, מאוחר כהרגלי, וזאת למרות שהבטחתי לעצמי שאגיע בשעה סבירה לשם שינוי. ביקשתי שיחה עם אדון בוס חדש. הייתי מאד כן, גלוי ומנוס. אמרתי לו שהמסר היה לגיטימי, אבל לא הצורה. שיחה מעין זו עושים בארבע עיניים ולא בצורה כזאת. הוא אמר שאלה הנהלים וניסה למרוח אותי. אמרתי לו שהרושם שקיבלתי הוא שיש כאן ניסיון להפחיד אותי, ושלא רק שאני לא פוחד מדברים כאלה, אלא זה אפילו מקומם ומעצבן אותי. הוא ניסה להתחמק ולהסביר לי שיש דברים מפחידים, אבל לא זה מה שמפחיד, אלא הפרויקט הזה, שאנחנו עשויים לעבוד עליו קשה ובכל זאת הוא עלול להיכשל.
אופי השיחה היה כזה בו אני מדבר איתו בצורה גלויה וכנה, והוא מחייך (בדיעבד הבנתי שהחיוך שלו נבע ממבוכה) ומנסה למרוח אותי. אמרתי לו שלאחר שיחה כזאת לא בא לי להמשיך לעבוד שם. הוא התנצל אם זה הרושם שהתקבל וניסה לפתות אותי להמשיך לעבוד. סיפר על העתיד המזהיר וכו'. אמרתי לו שלחץ בעבודה לא מתאים לי. שאין מה לדבר איתי על סופי שבוע וכו'. הוא ניסה להסביר שאף אחד לא רוצה ללחוץ אבל יש התחיבויות שאנחנו לוקחים על עצמנו וצריך לעמוד בהן. בסופו של דבר הוא הצליח להוציא אותי משיווי משקל לרגע קט, ולכן אמרתי לו שאתן לו תשובה עד הערב.
התייעצתי עם חברים כדי להיות בטוח שהבנתי נכון את מה שהתרחש יומיים לפני כן, שאני לא שיכור ושהם אכן ניסו לאיים ולהפחיד. חזרתי מארוחת צהריים וציפה לי טלפון מהמנהלת התפעולית. היא ביקשה שאבוא אליה לשיחה. בחדרה המתין אדון בוס חדש. היא שאגרסיביות היא נר לרגליה, הסבירה לי שעד עכשיו כייפתי והם הלכו לקראתי. הם העלימו עין מכך שעבדתי פחות שעות מהמקובל, נתנו לי לצאת לחופש גם כשלא היתה לי יתרה מספקת של ימי חופשה וכו' וכו'. עכשיו היא אמרה, אני צריך להבין שם אני מחליט להישאר, אני אמור להחזיר להם על הכל, ולעבוד קשה. בין כה התכוונתי לחזור מהאוכל ולהגיד שאני עוזב, אבל שוב, הלחץ הזה רק הראה לי שאני בכיוון הנכון. אמרתי לה שהגעתי כבר להחלטה ואני עוזב. היא עמדה על כך שאני אתפטר. הסכמתי. היא אמרה שהם לא זקוקים לחודש הודעה מראש (החוזה מחייב את הצד שמביא את החוזה אל קיצו לתת התרעה של חודש). היא ניסתה לשחק אותה קול, היא אמרה שהיא מכבדת את החלטתי, אבל במבט מדוקדק ניתן היה להבחין ברסיסי צביעות. הייתי אמור לעזוב במקום. התחלתי להתקפל ואז פתאום הם נזכרו שיש תחום שהתעסקתי איתו באופן בלעדי. הם ביקשו שאעביר חפיפה לחבר שלי לחדר. ככה במקום לעזוב בקלאסה בצהריים, נאלצתי להישאר עד הערב...
עכשיו אני תוהה ביני לבין עצמי מדוע אני מתעקש לספר את זה פעם אחר פעם ולדקדק בפרטים.
התשובה פשוטה. אני צריך לעכל את מה שהיה. לא תכננתי את זה ככה. ידעתי שימי ספורים, לא חשבתי שאקבל פטישים ישר כשאחזור מסיני. אני גאה בעצמי - הפעם אני התפטרתי ולא פוטרתי. הישג יפה. הם היו מוכנים שאשאר. הם חשבו לרוע מזלם שאגרסיביות הגונה תיישר אותי. עכשיו יש להם פרויקט לחוץ שהוא טיפה יותר לחוץ ממה שהיה לפני כן.
אבל הם לא העניין. המנהל החדש נפל קורבן. אני הייתי על הקצה כבר זמן רב. איתרע מזלו והוא נבחר להיות זה שיגרום לי לזוז סוף סוף. אחרי שהודעת הדוא"ל שלו הכניסה אותי לדיכאון של יומיים, עכשיו אני חש הקלה. הקלה מעין כמותה. פחד קטן מעיב על ההקלה הזאת - עכשיו כשאני ללא חודש התרעה, וללא זכאות לדמי אבטלה (היא הכניסה לי בכך שאילצה אותי להתפטר), אני צריך למצוא עבודה מהר. אין לי אורך נשימה. הפחד הזה מיותר. בכל מקרה התכוונתי למצוא עבודה מהר. לחתום אבטלה זה נורא. זה משפיל, זה מנוון, וזה חסר מסגרת. אני אוהב לבעוט במסגרות ואני זקוק להן כדי שאוכל לבעוט בהן... העבודה הזאת היתה מחורבנת, אבל היא נתנה לי מסגרת - היתה הרכיבה אל העבודה. היתה הרכיבה מהעבודה. הייתי צריך לקום בבוקר בכדי להגיע לעבודה לקראת הצהריים... אני לא מצטער לרגע על החלטתי.
הייתי מוכן לתת כתף ולהתאמץ להצלחת הפרויקט. למעשה הבעתי את הסכמתי לשתף פעולה בפני המנהל הישיר. אני שמח שזה לא יצא ככה. הייתי עובד שעות, ייתכן ששוב לא היה לי פנאי להתאמן בבוקר בנגינה, וזה לא מה שהיה גורם לי אושר. אני בהיטק עד שאמצא את הסידור שיאפשר לי לעשות מה שאני אוהב ולקבל עליו כסף. פעם אהבתי לעבוד בהיטק. מזה כמה שנים האהבה הזאת מתה. ברגע שהם שינו את כללי המשחק, שוב לא היתה לי סיבה להישאר שם. עכשיו אני שוב אחפש לי עבודה בהיטק. אם יתמזל מזלי אולי אמצא עבודה בהיטק שתעשה אותי מאושר. אם לא, אני אסתפק במשכורת מופקעת ותנאים נוחים שיאפשרו לי לצוף עוד שנה, שנה וחצי, כמה שאצליח, כמה שאצטרך עד שסוף סוף אמצא את הכיוון הבא שלי.
ההיטק הוא תחום שנראה כל כך נוצץ מרחוק. תכנות זה כיף. טכנולוגיה זה כיף. שעות ארוכות זה ממש ממש לא כיף. לחץ וטרור בעבודה גם הם לא נחמדים. אני הולך במעגלים כבר שנים. אני מודע לזה. אני אשבור את המעגל. אני אמצא עבודה שהגדרתה תהיה - "אני עושה מה שאני אוהב ועוד מקבל על זה כסף". ככה היה בהיטק בתחילת דרכי. זה היה כיף וגם קיבלתי על זה כסף. ככה יהיה בתחום הבא. בעבודה או אולי בשילוב של כמה עבודות שאמצא. אני משתדל להיות מאד מאד פתוח לרעיונות חדשים. אני מחפש עבודה בהיטק, כי זה מה שאני יודע לעשות ומשלמים לי על זה טוב. אני מחפש עבודה בהיטק ומייחל ליום בו לא אזדקק יותר להיטק.
אני רוצה לחזור להיות מתכנת חובב כמו שהייתי בגיל עשר, כשלמתי לתכנת. הייתי מתכנת גרוע, אבל זה היה כיף. אני רוצה שתכנות יחזור להיות כיף. אם זה יכול להיות כיף שמשלמים לי עליו, אהלן וסהלן. אם זה לא מתאפשר, אז אשמח לחזור לתכנת בשעות הפנאי.
אני חוזר וחוזר וחוזר על עצמי. פעם אחר פעם אחר פעם. נראה לי שאני מנסה לשכנע את עצמי במשהו. למה לי לשכנע את עצמי? כי אני לא מאמין בזה. כשאתחיל לשתוק אולי סוף סוף אאפשר לתודעה לדבר.
אני מאחל לכולנו חרות וחופש.
אני מאחל לעצמי ולכל אחד ואחת מכם שלא נתרשם מאיומים והפחדות לעולם. שלעולם לא נהיה סחיטים ולחיצים.
סוף שבוע מהנה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
