יומנו של אסףיְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ:
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: |
| 2/2006
 להביט לו בעיניים
אני יודע כבר כמה ימים שעלי לכתוב כאן.
לכתוב בשביל עצמי לשם שינוי. לחפור עמוק.
להתפטר היה קל. למצוא עבודה בהיטק יהיה קל, אבל אני רוצה לעשות שינוי וללכת לדרך חדשה סוף סוף.
כבר שנים שתכנות לא עושה לי את זה ולא שום דבר אחר בתעשית ההיטק.
אני מלא פחדים. דרך חדשה היא מלאת תקוות ומלאת פחדים.
אני פוחד לצעוד בה. איני יודע לאן היא תוביל.
הפחד כל כך גדול שעד עכשיו לא הצלחתי אפילו לשבת ולכתוב את שאני כותב עכשיו.
אומרים שהפחד הבסיסי הוא פחד מות. דוקא מהמות אני לא פוחד. הייתי כל כך קרוב אליו בשתי הזדמנויות שונות ואני יודע שאין מה לפחד ממנו.
החיים הם שמפחידים אותי כעת. חיים של דיכוי, חיים של מחסור. חיים ללא כיוון.
פגשתי בסיני שני תמהונים (כאילו שאני לא תמהוני), נוצרים מאמינים, אחד מהם אמר לי שלפעמים פשוט צריך לתת לאלוהים להחליט. אני מקנא בו על האמונה שלו, על שהוא מוכן להפקיד את נפשו בידי אלוהים בלי פחד.
אני מלא פחדים. אני יודע שהם לא מועילים לי. אני יודע שאם לא אשחרר אותם, הם יתממשו ואז אאלץ להתמודד איתם על חי ולא רק בתור תרגיל מחשבתי.
אני מקווה שאת זה בדיוק אצליח לעשות עכשיו, תוך כדי הכתיבה.
עד לפני כמה דקות הפחד היה כל גדול שאפילו לא הייתי מסוגל לשבת ולכתוב עליו.
אני פוחד להישאר חסר כל. אני פוחד שאאלץ לוותר על לימודי המוזיקה שעושים לי טוב. אני פוחד שהבנק יתחיל לעשות לי בעיות. אני פוחד למצוא את עצמי שוב בעבודה מתסכלת, בין אם זה בחזרה בהיטק או בתחום אחר.
כשהתחלתי לעבוד בהיטק, בשנת 96, הייתי בא לעבודה עם חיוך. במשך שנים הייתי בא לעבודה עם חיוך. היו עליות, היו מורדות והיו שנים שהיו מלאות שמחה. מאז 2003 אני גמור. האש כבתה. חברה אחת ספציפית כיבתה בי את האש בצורה שלדעתי היא בלתי הפיכה. הייתי שם יותר מדי. ספגתי יותר מדי. ודי. די די די.
אני יודע שצריך להעז. אני יודע שמי שלא מעז לקחת סיכון, ישאר תקוע. אני יודע מאידך, שלא בא לי לרדת לאשפתות. ההוצאות לא נעצרות ביחד עם המשכורת. אני לא יכול לחתום אבטלה וגם לא מעונין. אני תקוע.
אני חש שמחה על שהתפטרתי ולא חיכיתי שיפטרו אותי. אני חש פחד מהבאות.
אני לא מצליח להתמקד. היום שטפתי כלים ואני רואה בזה הישג. יש לי על המיטה ערימת כביסה משלוש מכונות ואין לי כח לקפל אותה. שגרת החופש היא מאתגרת מאד עבורי. העובדה שאני לא חייב לקום בבוקר לעבודה, גורמת לזה שאין לי כרגע שגרת יום.
סחור סחור סחור, אני ממשיך ללכת סחור ולא נכנס בעובי הקורה.
אני אנסה שוב.
אני רוצה לעבוד עם נוער בסיכון. אני רוצה להביא את המוזיקה שלי לעבודה הזאת. אני רוצה להתפתח מבחינת המוזיקה. אני רוצה להתחיל להופיע. אני יודע שהכל עניין של החלטה.
אני רוצה שבוע עבודה של שלושה ארבעה ימים בעבודה מסודרת ומכניסה.
עבודה שתביא לי סיפוק ומשכורת. אני רוצה לנגן הרבה. אני רוצה להקים הרכב או להצטרף להרכב קיים. אני רוצה להתפרנס ממוזיקה. כרגע העבודה עם המפגרים היא למעשה פרנסה שיש לי ממוזיקה, אבל אני רוצה גם להיות בקדמת הבמה. אני רוצה להופיע.
כל כך קל לי להגיד לאחרים את שכה קשה לי עצמי לעשות.
אני מתקשה להתרכז, מתקשה להתמקד והכי קשה לי לשלוט בפחד.
הפיתרון נראה כל כך פשוט וכה קשה להשגה.
אני אסיים בזאת. קיוויתי להגיע רחוק יותר, אבל נראה שזה הכי רחוק שאני מגיע כרגע.
אני אסתפק בזה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
