יומנו של אסףיְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ:
יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ:
יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם: |
| 2/2006
 המסע
החלטתי לפני כמה ימים לרכב אל מקורות הירקון.
התכנון המקורי היה לגבי יום שלישי בשבוע שעבר. הוא נדחה ליום חמישי ולא יצא לפועל עקב תקלה טכנית - חישור שהחליט להישבר לו.
אתמול סוף סוף עשיתי זאת.
אחרי שיעור פסנתר עברתי דרך הבנק להפקיד את צ'ק המשכורת האחרון שלי והמשכתי לי לכיוון הירקון.
בדרך באופן אוטומטי ירדתי מהמסלול לכיוון העבודה ומייד נזכרתי שאין עבודה היום ושהתכוונתי להמשיך עם המסלול.
זה היה מסע מעין כמותו. לא תכננתי אותו כמו שצריך, לא מדדתי מרחקים ולא לקחתי מספיק מים. השבילים היו בוציים. היות ולא ירד גשם מזה כמה ימים, הבוץ היה סמיך. בוץ סמיך זה סיוט מאין כמותו - הוא נדבק לגלגלים, נעצר בברקסים, מוסיף משקל לאופניים, מקשה עד תנועת הגלגלים, נתקע בפדלים ומקשה על ההתחברות של הנעלים לפדל. חפרתי אותו החוצה בידיים פעם אחר פעם.
הירקון מדהים. הוא מאד רחב בחלקו המערבי והולך ונהיה צר ככל שמתקרבים אל מקורותיו. הדרך היתה קשה - הבוץ מאד הקשה על הנסיעה וזה היה מצוין. זה לא איפשר לי לטחון לעצמי את המח במחשבות - הייתי חייב להיות כאן ועכשיו - להתמודד עם תואי הדרך. זה סוג של מדיטציה מהטובים ביותר שיש. ביום יום קשה לי מאד להשקיט את זרם המחשבות שרצות אצלי על סרק. רכיבה כזאת לא מאפשרת להן בכלל להתקיים.
הנסיעה היתה ארוכה ומתישה. יצאתי בסביבות עשר וחצי וחזרתי הביתה בשבע וחצי בערב. היו שלבים בהם הגעתי אל סף יאוש - רציתי כבר הביתה, נמאס לי. הבוץ הסמיך הקשה על התנועה, הייתי מותש לגמרי, הישבן כאב כבר מרוב הרכיבה והקפיצות. שלושת הליטרים של המים שלקחתי עימי נגמרו מזמן. זה מסוג הדברים שכיף לכתוב עליהם בדיעבד. החוויה היתה חזקה. זה היה מסע לכל דבר. עם עליות ומורדות הן בדרך והן במורל.
חוסר התכנון שלי גרם לכך שלא הייתי ערוך למסע כל כך ארוך. בשעה שתיים וחצי בצהריים סובבתי את אופני חזרה לכיוון הבית. הגעתי עד לאיזור צפון מזרח כפר סבא להערכתי וזאת על פי השלט שבראשו נכתבו המילים "עיריית כפר סבא". אין לי מושג מה היה המרחק ביני לבין מקורות הירקון. כפר קסם נגלה לפני והיה במרחק של לפחות 5 קילומטרים אם לא יותר. רציתי להגיע עד תם המסלול - עד למקורות הירקון. למזלי, מעט השכל שנשאר לי (באמת מעט, לא טרחתי לחשוב מי יודע מה) אמר שצריך לחזור. כמובן שלא לקחתי בחשבון את מה שמובן מאליו - שהדרך חזרה תארך זמן רב יותר מפאת התשישות.
כדי להוסיף עניין, התברברתי בדרך חזרה. סימון השביל הוא בסגנון "חפש את המטמון" - לעיתים הוא מאד תדיר ודוקא כשתואי השביל מאד ברור ואין מקום לטעות, ולעיתים דוקא כשיש פיצולים הסימון נעדר. כאשר פגשתי מחדש את הסימון של השביל השמחה היתה גדולה מאין כמותה. קשה לתאר את תחושת ההקלה שחשתי כשהבנתי שאני שוב בדרך הנכונה. בצידי השביל יש פרדסים. בדרך חזרה עצרתי וקטפתי אשכוליות ישר מהעץ. האשכוליות היוו את ארוחתי היחידה מאז הבוקר וכן הוסיפו לי נוזלים. איזה מזל שיש שם פרדסים. כשראיתי את המגדלים של "עתידים" ממש שמתי. איני זוכר פעם אחרת בחיי בה כל כך שמחתי לראות את המגדלים המכוערים האלה. שמחתי גם לראות את הבניין בו עבדתי בהמשך הדרך ברחוב הברזל. שמחתי שאיני שם ושמחתי מפני שמשעותו היא שאני במרחק שעה רכיבה מהבית.
אומרים שהמחשבות שלנו יוצרות מציאות. ממחשבה אחת שלילית לא הצלחתי להיפטר ולכן היא נאלצה להתגשם - פנצ'ר. חטפתי פנצ'ר באיזור פארק הירקון וזה גרם לעוד עיכוב. לתקן פנצ'ר כשהגלגל מלא בבוץ זה מגעיל! כדי שלא יהיה משעמם המשאבה שלי לא ממש ניפחה את הגלגל. רוכב אופניים אחר שהציע את עזרתו הביא את המשאבה שלו ולשמחתי כי רבה הציל את המצב.
קצת לפני יפו עצרתי בברזיה לשטיפת רגלים של חוף "עלמה". ניסיתי לשטוף את הבוץ שבנתיים התייבש, התקשה ונדבק חזק לאופניים. ההצלחה היתה חלקית. זרם המים החזק של הברזים לא ממש הזיז לבוץ. את חלקו הורדתי עם האצבעות וחלק ניכר ממנו נשאר דבוק לגלגלים ולשאר חלקי האופניים כתזכורת למה שעבר עליהם ועלי ביום הזה.
הגעתי הביתה בשבע וחצי בערב, מותש, מיובש, עם כאב ראש, אך מאושר על שעמדתי באתגר.
שיהיה לכולנו יום מצוין וסופ"ש מהנה.
עריכה: היום הצצתי במפה וראיתי שגם בהלוך התברברתי. מסתבר שרכבתי לאורך אחד מפיצוליו של הירקון - נחל הדס וזאת הסיבה שהוא הלך ונהיה צר. עוד מסתבר שהכפר שראיתי היה ג'לג'וליה ולא כפר קסם. נחל הדס ארוך יותר מהמשכו של נחל הירקון ולכן למעשה רכבתי מרחק רב יותר ממה שהייתי רוכב לולא הייתי מתברבר.
איך אמר משה רבנו - כל הזין בניווטים...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
