והפעם, סיפור אמיתי וכאוב שמציג דרך חדשה ואחרת לרזות.
עד גיל 14 הייתי בדרכי להיות חבית. האוביסיות חיכתה לי מעבר לפינה. המקור לצרות, ולמשקל העודף, היה לחם. טוב, לא על הלחם לבדו, אמרו חזלנו זכרונם לברכה, ואכן הוא לא היה לבד. הוא היה עם שוקולד למריחה. של השחר, כמובן.
הוריי, שמאוד דאגו לכל צרכיי, הבינו זאת. אט אט הם התמודדו עם הבעיה. הפתרון לבעיה, הכלכלית כמובן, היה להתחיל לקנות ממפעל ה"השחר" ישירות וכך לחסוך את פערי התיווך של רשתות השיווק השונות (זה היה בימים לפני רמי לוי שיווק השיקמה). כך, אחת לתקופה, שהלכה והתקצרה, ככל שמותניי הלכו והתעבו, הם העמיסו את המכונית, בכסף (זה היה לפני המצאת השטרות), ונסעו בה למפרץ חיפה, שם (סוד שמור) נמצא מפעל "השחר" המייצר שוקולד למריחה. לפחות אז הוא היה שם, היום בטח העבירו אותו לסין או הודו או מדינת עולם שלישי ואוכל חריף דומה. במפעל הם העמיסו את המכונית בכמויות מסחריות של ממרח השוקולד וחזרו הביתה ושימחו אותי עד לאין שיעור ומשקל.
סיפור זה היה נגמר בטרגדיה רפואית לולא התרחשה טרגדיה אחרת. באחת מנסיעותיהם, כשכבר הייתי בסביבות ה-16 טון או שנים, לפני חופשת הפסח - כידוע השוקולד למריחה "השחר" טעים הרבה יותר במהדורתו הכשרה לפסח - הם חזרו עם שש קופסאות של ממרח השוקולד.
בחדווה וללא ליאות ניגשתי לכיכר הלחם, שחצי ממנה היה אמור להיעלם תוך כדי הימרחות בממרח שוקולד וכניסה לפי באותה הארוחה, הוצאתי שתי פרוסות ומרחתי עליהן את ממרח השוקולד. באותה החדווה ובלי אותה הליאות הרמתי את הפרוסה עם הממרח האלוהי אל פי ונגסתי. "פוי". הטעם לא היה אותו טעם. לא היה לזה טעם של ממרח שוקולד. היה לזה טעם לוואי חריף של איזה משהו שהוא בטוח לא טעים ובטוח לא ממרח השוקולד שאהבתי, הכרתי, בלסתי ועיכלתי בכמויות מסחריות. הוריי לא השתכנעו. זה הכל בראשך, הם אמרו לי. לא, לא נכון, התעקשתי, הטעם אינו טעם, זהו טעם לוואי גועלי ולא טעים. לא. הוריי פסקו בפסקנות.
עם פחות חדווה, ועם ליאות רבה הרבה יותר, ניסיתי לשכנעם. אולי רק הקופסה הזאת, הם ניסו. לקחתי קופסא אחרת. מרחתי אותה על פרוסות אחרות של לחם, שטעמו היה טעם לחם אחיד או לבן, כרגיל. בהיסוס קירבתי את פרוסת הלחם לפי, והטעם הגועלי של הקופסא הראשונה נמצא גם בפי לאחר הנגיסה הזאת. גם קופסא זאת הייתה בטעם המוזר והלא טעים.
אין מה לעשות, פסקו הוריי, שלא היו מתקדמים מבחינה צרכנית גדולה. להוריי היה גם פתגם ידוע בקרב פליטים, עד שלא גומרים ישן, לא קונים חדש. מה!? אתם לא רציניים, הרי ברור שהשוקולד מקולקל. עד שהקופסאות האלה נגמרות, אנחנו לא קונים חדש! התעקשו הוריי. כך שכבו להן שש קופסאות שוקולד השחר בארון של הוריי עוד שנים. אני הפסקתי לאכול את ממרח השוקולד, והם לא קנו חדש.
כך נגמלתי מאכילת ממרח שוקולד השחר. במקום להמשיך לבלוס חצאי כיכרות עם ממרח שוקולד השחר, התחלתי לאכול שתי פרוסות לחם לארוחת הערב עם גבינה צהובה. לארוחת העשר בבית הספר לא לקחתי כלום. את השוקולד בארוחת הבוקר המרתי בדבש. את הרצון לאכול איבדתי בהדרגה. כמויות הלחם שאכלתי נפלו ביחס אקספונינציאלי לאי אכילת השוקולד.
רק עשור לאחר מכן, ואני בגולה הדוויה, מוכה רעב ובמשקל של כ20 כיכרות לחם מעשר שנים קודם לכן, גיליתי לפתע את אותו הממרח המוכר והישן בסופר המקומי של הישראלים. בצעד מהוסס קניתיו מפחד אותו טעם לוואי. אבל טעם הלוואי לא היה שם. חזרתי לאכול את ממרח השחר. אולם היקפיי כבר נפגעו לבלי שוב. כמויות הלחם שהצלחתי להכניס באותה התקופה השתנו ללא הכר. כך, לא הפכתי לאוביס. בזכותו אותה קניה של 6 קופסאות ממרח שוקולד השחר המקולקל ובגלל ערכיי של הוריי, שעד שאוכל ישן לא נגמר לא קונים חדש.
השילוב של השניים הוא מתכון בטוח להרזייה.
מחר ניישם לקח זה גם על מאכלים נוספים.
נשמח לשמוע את הצעותיכם וסיפורים על מאכלים ואירועים מרזים דומים כאן בתגובות למטה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
