כל פעם שאני חוזרת הביתה הכל מסודר יותר. וחדש.
בראשון בערב החייל הגיע. חיפה זכו ומצאתי באינטרנט את המיקודים, לפיהם כל הנושא לבוחן באזרחות שאמור היה להיות בשלישי ירד. בשני הגעתי לבצפר בשביל לגלות שגם המבחן במתמטיקה שאמור היה להיות ברביעי בוטל, ושלמורה לתנ"ך לא איכפת יותר אם נבוא לשיעורים שלו או לא, כי המיקוד בנזונה. פתאום כל הידיעות האלה השביזו אותי וגרמו לי להצטער על שלא נסענו עם האוהל לאילת. יכול היה להיות מגניב.
בשלישי לא ממש הצלחתי ללכת לבצפר. קמתי קצת מצוננת מהלילה (או מהצהריים, הקמנו מאחז על המרפסת שלי, התחבאנו מהקור. בקושי.), ובקושי הצלחתי להתעורר. וזה היה דפוק, כי זה היה היומולדת של עודני (שאת מזימת הרדיו בשבילו תיכננתי לפני כמעט חצי שנה), ורציתי להיפרד מצבי כמו שצריך. בערב נסענו לקיבוץ. אני רוצה כבר חוגר. הוא אמר שהייתי חמודה במיוחד בנסיעה ההיא. אני לא בטוחה מה היה שונה. כזכור לי, הייתי צפונבונית כהרגלי.
אז סידרתי לעצמי חופש פסח מוקדם.
ונהניתי. למרות שהייתי חולה ושברירית.
בחמישי הוא חזר לבסיס ובשישי בבוקר כבר חיכיתי שהוא יחזור, הרגשתי מצוננת ומסכנה ורציתי חיבוק ): והוא בא ודאג לי ועניינים הסתדרו. בערב הלכנו לסרט של חצות ו-20, לנורביט, כי זה נשמע עלוב וקיבל כוכב אחד. לא חושבת שמישהו מה-6 חברים שלו שבאו איתנו התחרט על זה (שאגב, הם מצחיקים בטירוף XDDD חבל שלא הייתי איתם בבצפר \= ). הוא ופבל התחרו עם המכוניות על הכביש חזור והיה מצחיק. הוא נוהג כמו DEBIL. לא שפוי משהו.
הוא כבר הספיק לחשוב על הכל. שאלמד והוא יעבוד וירוויח, ואז שאעבוד וארוויח והוא ילמד. שנתחתן אחרי צבא. כל הקטע הזה הפחיד אותי, כי פשוט לא מתאים לי לשמוע מילים כמו חתונה, בכלל ועכשיו בפרט. למרות שכשאומרים "בשביל המדינה" זה נשמע טוב וכדאי יותר, כאילו יש לך יעוד, אני פשוט לא מבינה את הפואנטה. עדיין. ולמרות שזה הוא. במילא אנחנו מתווכחים כמו זוג נשוי ואוהבים כמו טינאייג'רים באופוריה.
החדר שלו מעיק. קשה לי לדמיין בכלל איך אפשר לסדר אותו כך... שהוא יסתדר. כי התקרה מוזרה, והמקרר גרוע, והארון רעוע וצריך וילון למקלחת. לפחות אימא שלהם סופסוף דרשה מהם לקחת את הבגדים לחדרים, ככה יהיה לי תירוץ למה לדרוש ממנו להתקין עוד מדפים.
היא שאלה מתי, ואמרתי שאני מקווה שבסביבות יוני, למרות שטכנית אפשר עוד לפניי. כשאני חושבת על העניינים האלה אני מרגישה כאילו משהו עוצר בעד הריאות שלי מלהתמלא באוויר, למרות שיש מצב שזה בגלל המחלה.
הגעתי למסקנה שהבעייה בנסיעות מהקיבוץ לכפר טמונות באוטובוס שאני לוקחת משם. הפעם נסעתי עם האח והכמעט-גיסה שלו. שעה עד לתחמ"ת, ואני לא מותשת כמו אחרי הנסיעות בשני האוטובוסים. האוטובוס ההוא עוצר יותר מדיי במעט מדיי זמן.
כבר לא מרגישים את זה. כל פעם אנחנו כאילו ממשיכים מאותו מקום, מתנהגים אותו דבר. וזה מוזר, כי לא נמאס. ועם אופי כשלנו לא נראה לי שיש סיכוי שיימאס בקרוב.
יום נישואין שמח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
matrilupe.
