תשושים, רעבים ופצועים שכבו הברווזים לישון. עתה, משיצאו מהיער, הוקל להם. הסביבה הפתוחה הרגישה יותר כמו "בית" בשבילם. הרעשים והרחשים, האוויר והאור היו פחות זרים. אפשר לישון בשלווה יחסית. והעשב פה כל כך ירוק...
האגם היה מואר באור תכלחל, בהיר ומרוכז, ובמרכזו שטה לה הברווזה. זאת שהיתה ואיננה. לבנה וצחה, טהורה ונשגבת. נראה היה כי היא שטה במעגלים, מסתכלת לעבר ציר דמיוני אותו הקיפה, מתעלמת מהעולם שמסביב, ממלמלת לעצמה מילים ושברי מילים. הברווז ניסה להקשיב למילים: "אוכל", דשא", "יער" ועוד הברות לא ברורות. לפתע צעקה: "לא נחזור!". הצעקה היתה כה חדה ופתאומית עד שגרמה לו להתעורר. הוא פקח את עיניו. הבוקר החל לעלות. לצידו שכב דון, ממלמל לעצמו "דשא", "מים"...
הברווז נאנח, התהפך לצד השני ונרדם.
הוא התעורר בתחושה כי משהו דוחף אותו. משהו רטוב וקר נדחף לצווארו ודוחף אותו. משפתח את עיניו ראה שיער חום-שחור, עיניים, פה פתוח (ודי מסריח, יש לומר), והכל במעיין ערבוביה תזזיתית, זזה ומתנשפת.
"קום, קום. מי אתה? מה אתה עושה כאן? איך לא ראיתי אותך אף פעם? רוצה לשחק? הנה, קח מקל. נו, קום. קום. מי אתה? מה אתה עושה כאן?"
"אני הברווז. ואני מנסה לישון. ואתה?".
"אני שוקי. אני כלב. קום, קום. אתה חדש פה? קום."
"שוקי, נעים לי מאוד. הגעתי אתמול. "
"ברוך הבא. יש לך ריח מוזר. קום כבר. מי זה לידך?"
"זה דון. גם הוא מנסה לישון. ואנחנו קצת מסריחים אחרי יומיים ביער".
"ביער? ביער אמרת? באתם מהיער? נו, כל הכבוד. קום. אני לא נכנס ליער. מפחיד אותי שם. קום קום. אולי תלכו לשטוף את עצמכם? בואו, אני אראה לכם את הדרך. אוי, הנה מגיע העדר. קום, שלא ידרסו אתכם."
הברווז, אפוף שינה ועדיין עייף מיום האתמול, קם לאיטו על רגליו וניגש להעיר את דון, שנחר בחינניות לידו. כמחצית הפסע מדון הגיע לאוזניו קול עמום שהלך והתחזק של רגליים רבות הדורכות על הקרקע. משהסתכל אחורה ראה בבעתה את מה שכונה על ידי שוקי בשם "העדר". ערב רב של חיות לבנות, לא בדיוק עגולות, מתהלכות ומבט אווילי על פניהן, ככל הנראה מהרהרות האם בפעם הבאה שירימו את רגליהן יצליחו להניח אותן בחזרה על האדמה. הן התקדמו בקו ישר אל מקום מנוחת שני הברווזים.
"דון! דון, קום! עכשיו! דון!" הברווז ניער את דון, משך אותו באוזנו, ועזר לו לקום.
"למה? מה? מי? בהההה!!". משראה את קבוצת הלבנונים מתנפלת לעברו קם דון והחל לדדות הצידה, מחוץ לנתיב המסוכן.
"שוקי", קרא הברווז, "מה אלה? מה פתאום הם באים לדרוס אותנו?"
"או, קמתם. יופי יופי. אלה כבשים, והם לא באו לדרוס אותכם. לא לא. הם באו לאכול, ואתם ישנתם בדיוק איפה שהעשב הכי טוב נמצא." שוקי רץ מסביב לכבשים, מחזיר אל הקבוצה כבשה צעירה שטעתה בדרך. "מי החבר שלך?"
"אני דון. יש פה משהו לאכול?"
"דון, שלום דון. אני שוקי. יש פה אחלה עשב. רוצים?"
"אולי יש דגים?"
"דגים, דגים, יש דגים, שם, באגם. תוכלו גם להתרחץ."
מקץ שעה קלה של הליכה, מלווה בבריזה אוורירית של בוקר, הגיעו הברווזים לבריכה קטנה. לא בדיוק אגם כי אם אזור בו הנהר התרחב מאוד ויצר מקום בו יכלו המים לנוח ממסעם. הברווזים לא היססו וקפצו פנימה, צללו, התנקו, צחקו, שיחקו והרגישו כמו ברווז במים.
לאחר שאכלו עד להתפקע (והציעו גם דג לשוקי; "דג? דג? לא לא, אני לא אוכל דגים. העצמות חדות. לא טוב דג. לא לא"), שטו בניחותה במים.
במרחק מה לפנים ראה הברווז דבר כמותו לא ראה עד אז. זה נראה כמו אדמה זקופה ולבנה, ועליה גדל עשב יבש! זה ללא ספק העצם המשונה ביותר אותו ראה מעולם, ולא אחד כזה היה, כי אם כמה (יותר משלוש).
"שוקי, מה הדבר הזה, שם במרחק? גבעות?"
"איפה, איפה? אה זה, לא לא גבעות. זה בתים. בתים. כן. איפה שגרים בני האדם"
"בני אדם?...דון, לא אמרת שבני אדם גרים בשמיים?", תמה הברווז.
"אני? אה, כן, אה...תראה...שוקי, אתה בטוח שאלו בני אדם אמיתיים?", שאל דון.
"כן כן, בני אדם אמיתיים לגמרי"
"ומה הדבר האפרפר הזה שעולה למעלה?"
"עשן. זה נקרא עשן. עשן. בני אדם עושים אש, ואש עושה עשן, וככה הוא נראה. עשן."
'אש?' חשב הברווז, 'מה זה אש?'. הרבה שאלות התרוצצו במוחו:'איך נראים בני אדם?', 'למה שוקי נושם בפה פתוח ועם הלשון בחוץ?','אפשר לספור כבשים?', 'האם דון טעה?', 'האם טעיתי אני?'...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
