בשבוע שעבר התפרסמה ידיעה בעיתונות ובה המידע המסעיר: "25% משכבת הגיל הרלוונטית לא יתגייסו לצה"ל".
בבוקר, בדרך לעבודה, שמעתי שורה של "חשודים מיידיים", מאלה שמתראיינים בהתלהמות טיפוסית עטופה בדאגה חובקת כל ומסבירים שאוטוטו קץ העולם מגיע. "דור חסר ערכים", "המדינה מאבדת את עצמה לדעת", "בזיון", "סכנה לדמוקרטיה" וכו'.
בערב, בדרך הביתה, עדיין עסקו ברדיו בסוגייה. והנה העלו את עופר שלח לשידור, גם כיוון שהוא סוג של כתב צבאי, וגם כיוון שהוא פרסם ספר על הצבא., ואפילו רלוונטי לנושא. שלח, כדרכו, חשב לפני שענה. טענתו היתה שאין בנתון הזה שום דבר חדש או מפתיע, ויותר מכך, גם שום דבר מעניין. התשובה נמצאת בדמוגרפיה. שני המגזרים שחלקם באוכלוסיה הולך וגדל בישראל, הערבים והחרדים, אינם מתגייסים. לכן אחוז הלא מתגייסים הולך וגדל (הוא המשיך ואמר, שהנתון המעניין הוא מספר המתגייסים שאינם מסיימים את השירות - אחוז הנ"ל הולך וגדל עם השנים, והוא הראוי להתיחסות).
כן, זה תמיד מרשים לראות מה קורה כשמראיינים אנשים חושבים.
אנייויי, הדבר המתבקש היה לערוך דיון רציני בעניין. האם הציבור איבד אמון בצבא? האם הציבור איבד אמון בשלטון? האם עשרים ומשהו שנים של מלחמות ברירה, וארבעים ומשהו שנים של כיבוש גרמו לחוסר מוטיבציה בקרב הצעירים? מה קרה לאתוס "צבא העם" והאם צריך וניתן לפעול להשבתו? ואולי בכלל לא כדאי להלחם בתופעה אלא לזרום עימה - לא צבא, שירות לאומי? ועוד כהנה.
אולם בעמנו אנו חיים. למה לחפור, להתעמק, להתיחס ברצינות, להפיק מסקנות, כשאפשר להוציא דרישה אווילית ולא רלוונטית ובכך למסך את הבעיה?
שהרי, אם שרון ואולמרט רק עסוקים בספינים, בהשרדות, בלא לעשות כדי לא לטעות, למה שאזובי המטכ"ל לא יעשו אותו הדבר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
