היי יומני, כמה מרגש להיפגש שוב.

לרגע לא זכרתי את השם והסיסמה, למרות השנים הרבות.

בטח הכל ימחק בסוף ההקלדה, זה פחות כואב כשמוכנים מראש.

כל כך רציתי חופש, הפסקה, מאז שהבכורה שחוגגת עכשיו 15 נולדה.

אחרי ההריון הקשה והלידה הטראומטית רציתי לברוח, אבל זה לא התאפשר.

גם בקורונה וכשהמלחמה התחילה רציתי לברוח, או הכי רחוק או להתישב בעזה, אלו שני הסרטונים שהרצתי בראש והרגיעו אותי.

בסוף גיליתי שוב שאין לאן לברוח וביטחון שמשיגים בנצחון לא יתאפשר כל עוד מי שהביא את זה עלינו עדיין קובע.

הבנתי שבנזו חייב לנסוע לחבר אי שם כי זה יכול להיות קרוב לפרידה חלילה או להבדיל אולי יעזור להחלמה, רציתי מאוד לנצל את ההזדמנות אבל הבנתי שהקטנות לא מוכנות לזה.

הלילות הקשים של תחילת המלחמה עלולים לחזור בתחילת המלחמה בצפון ואני לא יכולה לנטוש אותן ברגע כזה, במיוחד שזו אפשרות כל כך ברורה ומידית ולא סתם חרדה כללית.

ניסיתי לדמיין את החופש שיש במקום אחר, רחוק מכולם, לבד וזה היה מתוק כזה וחמקמק, כמו הזכרון העמום של להיות יפה.

זוכרת שזה תענוג מובן מאליו, כזה שלא ניתן להעריך ברגע אבל זה רחוק כמו סרט, משהו שרואים ושומעים אבל לא נמצאים בו באמת וכל מחשבה חולפת מנתקת את ההרגשה הזו.

הגדולה תטוס איתו כי זו הזדמנות חייה והיא לא מתרגשת או מתלהבת להתכונן.

שטיפות המוח בתחום המזון שבנזו וסבתא מעבירים לה עושות את שלהן והיא לא רוצה לאכול בחוץ ומרגישה רע אחרי אוכל לא מזין.

קניתי לה שייק במהלך קניית המתנות למארחים שם

והיא אמרה שזה שמכינים בבית יותר טעים.

נורא לאבד את ההנאה מזבל בגיל כל כך צעיר.

החלטתי לסמן לי ביומן את ערב החרדה הקבוע בו אני גם מקיאה פתאום. מסתבר שזה לא פעם בחודש אלא עברו רק שבועיים.

עדיין לא הצלחתי להעביר לי הנתקפת, מסרים מהרגעים השפויים. 

אני כבר יודעת לקחת את עצמי החוצה להרגע, מעבירה את הלילה באויר הפחות מחניק שבחוץ אבל היתושים מטריפים ובבוקר, שבכל זאת מגיע, כל הפרקים כואבים לי.

משרד הבריאות הודיע לי שהוא סיים את הטיפול בפניה שלי.

לא היתה שם אפשרות להוסיף תמונות וחשבתי שאולי אדביק אותן כאן.

לעשות סגירה גם מצידי. בפועל אפילו לכתוב כאן אי אפשר אבל המחשבה על האפשרות קצת מרגיעה.

תודה על ההזדמנות לחשוב ולכתוב, קצת כמו הסיפורים על מר שושני שכתב ושרף מיד את הדפים, אני מניחה שגם כאן לא ישאר כלום.

גם כשאין הוכחה זה קרה, הייתי כאן.