עבר המון זמן מאז שכתבתי פה, ובמבט אחד מפתיע לאחור החלטתי לעשות זאת שוב,

נוסטלגיה לפעמים מגיעה אלייך ככה כשאתה לא מוכן, צובטת לך בגב, עוקצת אותך בעורף,

מושכת בדש חולצתך בכדי לתפוס קצת תשומת לב, להזכיר לך מאיפה באת, לראות לאן אתה הולך.

אני אוהב לפעמים לעצום עיניים ולהיזכר בעבר, אני חובק את הגעגועים לתקופה שבה

הייתי באמת חופשי, לרגעים שיצרתי מבלי לדעת שאלו יהיו הרגעים המאושרים בחיי,

לתמימות לא תמימה שמרגשת וסוחפת בכל יום מחדש, לתגליות בלתי נדלות של עולם

שיש לו כל כך הרבה מה להציע וכל כך מעט מה להסתיר.

אתה צריך להתבגר כדי להבין את העונג שבילדות, אתה צריך להתמסד בכדי להרגיש

את החופש שבנעורים, אתה צריך מטרה בכדי להנות מהיכולת לכוון לאוויר, וכאשר אתה

זוכה בכל אוצרות החיים אתה מגלה כי האוצר הכי יקר הוא בעצם הדרך שעשית,

הרפתקאה של פעם בחיים.

יש כאלו שאומרים שהזכרונות שלנו הם תמיד יותר מתוקים משהם היו באמת, יתכן,

אבל כאשר טועמים מהמרירות שבבגרות הדחף לצאת שוב ולהתנסות לוחץ והאכזבה

מכך שאנו לא מסוגלים לשחזר רגעי עבר כואב.

אנו עומדים על פסגת העולם, מביטים במצוק החיים, חווים את הרגע, מרגישים את הבריזה על הפנים,

נהנים מהנוף, מאושרים... אך הלב לוחש לנו בפנים שהיינו שמחים לחזור להתחלה ולטיפוס במעלה ההר.

Though they say no heart can break"

 There ain't no end to trouble two can make

 Been through a thousand yesterdays

 Not every step I can retrace

Now I'm walking in the dark

 "In Grey Lynn Park

(קרדיט לתמונה)