להתבגר

זה הזמן שעבר מאז שניפרדנו.

שלושה שבועות שבכל יום אני נזכרת בו וחושבת עליו.

שלושה שבועות של הירהורים על הזוגיות שלנו.

שלושה שבועות שבהם אני לא מצליחה להבין מה צריך לקרות, אם אנחנו צריכים להיות ביחד או לא?

וכל כך הרבה עובר עליי עכשיו. ואין אף אחד שיכול להקשיב לי כמו שהוא יודע. אבל זאת לא הסיבה שאנחנו צריכים לחזור.

ומצד שני, למי אני יכולה לספר את כל הבעיות שלי? מי תמיד תמך בי כשהיה לי קשה? מי תמיד דואג לי ויודע להגיד את המילה הנכונה כדי להרגיע אותי?

רק הוא.

אף אחד לא יכול לעשות את זה כמוהו. ואני מתגעגעת אליו.

ויש את השני שהצליח להלהיב אותי. ויצאנו והכל היה טוב ויפה ובאמת שנהניתי כמו שלא נהניתי מזמן. להכיר מישהו חדש ולדבר איתו פתוח על הכל ולהרגיש את הפרפרים של ההתחלה. אבל, אחרי קשר כל כך ארוך, שבו אתה כבר רגיל שאף אחד לא שופט אותך ואתה יודע בדיוק מה מרגישים כלפייך, להתחיל לנחש מה הוא מרגיש מכאיב לי.

פתאום אני צריכה לרדוף אחרי קצת תשומת לב. וכשהוא לא מחזיר הודעה אני נפגעת ומרגישה מטומטמת.

ולקבל ממנו שיחת טלפון זה בכלל מסע תלאות.

ולחפש תמיכה אצל החברות, זה מקרה אבוד.

אני יודעת שהן לא אוהבות את החבר, וכל הזמן הן לוחצות עליי לצאת עם השני, ולדבר איתן על רגשות זה בלתי אפשרי, כי הן לא אובייקטיביות. וגם לנסות לקבל תמיכה על דברים אחרים, זה חסר טעם. כל הזמן כולן עסוקות בעצמן. אף אחת לא שמה לב אליי.

והכי גרוע, זה שנשארתי לבד עם עצמי, האדם הכי דפוק בעולם.