הסיפור שלמטה הוא סיפור פיקטיבי לחלוטין, אם משהו בתוכן פוגע במישהו, אני מתנצל מראש.

אמרתי להם שכן הייתה מלחמה, שזה מתועד, שזה חקוק באבן על מצבותיהם של מאות חיילים. הם אמרו לי שזה בולשיט. הם אמרו את זה כבר קודם, אבל הפעם הם אמרו את זה בצורה כל כך משכנעת. כאילו שהם יודעים בוודאות שאני משקר. בסוף נשברתי. אמרתי להם את הכל, ושזה היה רק למטרה טובה. ואיך הכל התחיל.

זה התחיל כשראיתי כמה ילדים עוברים לידי עם ההורים שלהם ומדברים בחצי עברית-חצי אנגלית, ניגשתי אליהם ושאלתי איך זה שאין להם מבטא, והם ענו שהם "פאקינג ישראלים". ראיתי את התופעה מתפשטת כשבגלי צה"ל כמעט והפסיקו להשמיע מוזיקה ישראלית, ולמוזיקה הישראלית נכנסו יותר ויותר אמנים ששרים באנגלית. אפילו הכתיבה בעיתונים החלה להיראות כאילו שנלקחה מתוך תרגום לסרט. חברי כנסת התחילו להשתמש ביותר ויותר מונחים לועזיים בנאומים שלהם. אנשים בארץ נסעו עם דגלי ארצות הברית ב-4 ביולי, ונראה שהלאום היהודי מתפורר לו לאט לאט לנגד עיניי.

פניתי לאהוד שיתחיל לזור לי בזה, והוא התאהב מיד בתכנית. אמרתי לו שיקלקל כמה פגישות מדיניות והכל יהיה בסדר, אני ודן כבר נדאג לשאר. ואכן דאגנו: מדיניות ה"חיסולים" נעשתה הרבה יותר תקיפה, ובהברקות של אהוד גם הלבנונים התחממו. וכשנפלה הרקטה הראשונה, ידעתי שצפויים לנו זמנים של מלחמה קצת מתישה, אבל בזמנה ואחריה הכל יחזור להיות נקי. ממש כמו שהייתי ילד. ואכן, נהרגו שני אזרחים פה, כמה חיילים שם, והכל התנהל לפי התכנית. התקשורת לא הפסיקה לרדוף אחרינו, וסיקרה את האירועים 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע בכל האמצים. העיתונים החלו לגדול והשידורים בערוצי החדשות להתרחב. בכבלים התחילו להביא יותר ויותר סרטים ישראלים והבנקים פתחו בקמפיינים להעלאת המוראל הלאומי. חברות האופנה התחילו לייצר יותר בגדים בצבעי הדגל וילדים התחילו לשיר שירים בעברית. המלחמה הזאת עשתה לכולם רק טוב.

"אני יודע מה התשובה" אמר החוקר, "אבל אני רוצה לשמוע את זה ממך". "מה השאלה?" שאלתי, והוא, יודע בבירור את התשובה, שואל אותי "ומה עם כל החיילים והאזרחים שנהרגו?" ואני עונה לו, בראש מושפל "אלה לא אנשים אמיתיים, והמשפחות שלהם אלה חבורות של שחקנים יהודיים מארצות הברית, וגם האזרחים". "תודה לך" הוא אמר לי וחייך.

מזל שהעניין לא יצא לתקשורת, אחרת האמת הייתי מחוסל.