כל דבר בעולם נעשה מתוך אהבה... מעולם לא חשבתי על זה לפני שהלכתי בפעם המי-יודע כמה מכיוון הבית שלי לכיוון מזרח דרך רח' שניאורסון-הבנים וחציתי בפשיעה את הכביש הלא מסומן שנגמר בפיאצה. ראיתי איש דתי עובר (מראה שכיח במחוזותינו בעת האחרונה) ואימא משחקת עם הבן שלה והגעתי למסקנה הזו, שכל דבר, גם העמוק ביותר, נעשה מתוך אהבה: אדם משחק מתוך אהבה למשחק, אדם צופה בסרט מתוך האהבה לסרטים. אדם דתי מתוך האהבה לה' או מתוך האהבה לאורח החיים הדתי ולחברה הדתית. אשה הופכת לאם מתוך האהבה לגבר, אז מתוך האהבה לעובר שלה ובעצם האהבה לרעיון יצירת החיים, היא משחקת עם בנה מתוך האהבה אליו והאהבה למעשה גידול הילד, פיתוחו, שמחתו והפיכתו לאדם שלם. חבר בתנועת-נוער חבר בה מתוך האהבה להווי התנועתי, מתוך האהבה לחבריו, לרעיון ההדרכה והמשחק. חבר בתנועת הנוער העובד והלומד חבר בה מתוך אהבה להווי התנועתי, לחבריו, לרעיון ההדרכה והמשחק, אבל מעל הכל - מתוך האהבה לאדם, לפיתוחו, לשלמותו, לחסרונותיו, לבעיות היום-יום שלו, לאהבותיו שלו, לקיום שלו כמשהו שלם בעל יתרונות וחסרונות, אהבות ושנאות, מצבי רוח טובים ורעים, אמונות שונות ותפיסות שונות לגבי דברים - ובכל זאת אנחנו (אני יכול להגיד על עצמי) שאני אוהב אותו. מוראל אשבל ז"ל כתב בשירו האחרון

"מי אני?
הנני
הרואה
השומע
הנוגע
המריח
והטועם.
המבין לחבריו
המחליט לדעותיו
והעונה על שאלותיו.
הנני האדם."

כאן האדם סירב. סירב לכך, לחיים.

אני כאן, ואני מקווה שיש איתי עוד חברים למעשה, לאהבת האדם, שיעזרו לאדם לראות את הטוב שבחיים, לאהוב בחזרה.

מעשה בשני ילדים שנולדו באותו יום, באותה שנה, באותה מדינה. ילד א' וילד ב'. לילד א' יש אבא עורך דין ואמא מהנדסת חשמל. לילד ב' אמא עוזרת לגננת ואבא פועל טכסטיל במפעל. לילד א' יש חדר מלא צעצועים ומשחקים. לילד ב' יש חדר עם עוד 4 אחים. לילד א' יש מחשב, לילד ב' אין.

לאחר 6 שנים, באותו יום ובאותה השנה, הם נכנסים לכתה א'. ילד א' מגיע כשהוא כבר יודע לכתוב ולקרוא, קצת חשבון, ואפילו קצת אנגלית. לילד ב' אין ילקוט, אז הוא סוחב את המחברות בשקית. ילד א' מגיש למורה את כל עבודות הבית מודפסות. ילד ב' מכין שיעורים כמעט תמיד לאור נרות. לילד א' יש חוג אומנות, חוג מחשב וחוג פסנתר. וילד ב', כשהוא שומע את אבא צועק שאין כסף, הוא בורח לחבר'ה בחצר.

ולמרות הכול, ילד ב' מתאמץ בכל כוחו לסגור את הפער

כי אבא שלו אמר שרק השכלה מנצחת את העוני, כי רק חינוך יוציא אותו מהכפר. וחולפות שש שנים ושני הילדים בכתה ו' והנה הם מחולקים להקבצות. וילד א' הולך להקבצה א' וילד ב' הולך להקבצה ב'. לילד א' יש מורה פרטית ולילד ב' אין. לילד א' אומרים כולם שהוא בטוח יהיה פרופסור כי הוא יודע מתמטיקה מה זה טוב.

וגם לילד ב' אומרים שיש חוכמה. יש לו חוכמת רחוב. והשנים חולפות והילדים מגיעים לתיכון. וילד א' הולך ל- 5 יחידות לימוד מתמטיקה, ו- 5 פיסיקה, ו- 5 אנגלית. וילד ב' רק ל- 3 ול- 4.

ולפעמים בהפסקות מבטיהם של שני הילדים מצטלבים

וממש לרגע קצר שניהם מבינים שמשהו פה חרא, שמשהו פה לא צודק, שהם בחיים לא יהיו שווים.

21 שנה חולפות מאותו יום בו נולדו שני הילדים והנה הם משוחררים מהצבא. ילד א' קיבל מאבא מתנת שחרור- טיול מסביב לעולם. ילד ב' בבוקר משלים בגרויות ובערב עובד כמלצר באולם. והם נכנסים לאוניברסיטה... באותו יום באותה שנה. וילד ב' חש שהוא ניצח. למרות הכול הוא ניצח. הוא הגשים את חלום אביו, חלום ההשכלה הגבוהה. ילד א' שילם מראש את שכר הלימוד ל- 4 שנים. וילד ב' עובד בלילות במלצרות וממשיך ללמוד בימים. וככל שהאוברדראפט עולה, כך יורדים הציונים..

ואחרי שנתיים.. ילד ב' נשבר. " נלך לעבוד שנתיים שלוש " הוא אומר לעצמו. " נעשה קצת כסף ואח"כ נחזור ללמוד". ילד ב' נוטש את ספסל הלימודים.. והוא לא חוזר יותר לעולם. אחרי 30 שנה, שני הילדים כבר בני 30.

באותו יום, באותה שנה, באותה מדינה, נולדים לשניהם שני ילדים. לילד א' נולד ילד א'. לילד ב' נולד ילד ב'.

כך המעגל רק הולך וגדל.