כל דבר בעולם נעשה מתוך אהבה... מעולם לא חשבתי על זה לפני שהלכתי בפעם המי-יודע כמה מכיוון הבית שלי לכיוון מזרח דרך רח' שניאורסון-הבנים וחציתי בפשיעה את הכביש הלא מסומן שנגמר בפיאצה. ראיתי איש דתי עובר (מראה שכיח במחוזותינו בעת האחרונה) ואימא משחקת עם הבן שלה והגעתי למסקנה הזו, שכל דבר, גם העמוק ביותר, נעשה מתוך אהבה: אדם משחק מתוך אהבה למשחק, אדם צופה בסרט מתוך האהבה לסרטים. אדם דתי מתוך האהבה לה' או מתוך האהבה לאורח החיים הדתי ולחברה הדתית. אשה הופכת לאם מתוך האהבה לגבר, אז מתוך האהבה לעובר שלה ובעצם האהבה לרעיון יצירת החיים, היא משחקת עם בנה מתוך האהבה אליו והאהבה למעשה גידול הילד, פיתוחו, שמחתו והפיכתו לאדם שלם. חבר בתנועת-נוער חבר בה מתוך האהבה להווי התנועתי, מתוך האהבה לחבריו, לרעיון ההדרכה והמשחק. חבר בתנועת הנוער העובד והלומד חבר בה מתוך אהבה להווי התנועתי, לחבריו, לרעיון ההדרכה והמשחק, אבל מעל הכל - מתוך האהבה לאדם, לפיתוחו, לשלמותו, לחסרונותיו, לבעיות היום-יום שלו, לאהבותיו שלו, לקיום שלו כמשהו שלם בעל יתרונות וחסרונות, אהבות ושנאות, מצבי רוח טובים ורעים, אמונות שונות ותפיסות שונות לגבי דברים - ובכל זאת אנחנו (אני יכול להגיד על עצמי) שאני אוהב אותו. מוראל אשבל ז"ל כתב בשירו האחרון

"מי אני?
הנני
הרואה
השומע
הנוגע
המריח
והטועם.
המבין לחבריו
המחליט לדעותיו
והעונה על שאלותיו.
הנני האדם."

כאן האדם סירב. סירב לכך, לחיים.

אני כאן, ואני מקווה שיש איתי עוד חברים למעשה, לאהבת האדם, שיעזרו לאדם לראות את הטוב שבחיים, לאהוב בחזרה.

מעשה בשני ילדים שנולדו באותו יום, באותה שנה, באותה מדינה. ילד א' וילד ב'. לילד א' יש אבא עורך דין ואמא מהנדסת חשמל. לילד ב' אמא עוזרת לגננת ואבא פועל טכסטיל במפעל. לילד א' יש חדר מלא צעצועים ומשחקים. לילד ב' יש חדר עם עוד 4 אחים. לילד א' יש מחשב, לילד ב' אין.

לאחר 6 שנים, באותו יום ובאותה השנה, הם נכנסים לכתה א'. ילד א' מגיע כשהוא כבר יודע לכתוב ולקרוא, קצת חשבון, ואפילו קצת אנגלית. לילד ב' אין ילקוט, אז הוא סוחב את המחברות בשקית. ילד א' מגיש למורה את כל עבודות הבית מודפסות. ילד ב' מכין שיעורים כמעט תמיד לאור נרות. לילד א' יש חוג אומנות, חוג מחשב וחוג פסנתר. וילד ב', כשהוא שומע את אבא צועק שאין כסף, הוא בורח לחבר'ה בחצר.

ולמרות הכול, ילד ב' מתאמץ בכל כוחו לסגור את הפער

כי אבא שלו אמר שרק השכלה מנצחת את העוני, כי רק חינוך יוציא אותו מהכפר. וחולפות שש שנים ושני הילדים בכתה ו' והנה הם מחולקים להקבצות. וילד א' הולך להקבצה א' וילד ב' הולך להקבצה ב'. לילד א' יש מורה פרטית ולילד ב' אין. לילד א' אומרים כולם שהוא בטוח יהיה פרופסור כי הוא יודע מתמטיקה מה זה טוב.

וגם לילד ב' אומרים שיש חוכמה. יש לו חוכמת רחוב. והשנים חולפות והילדים מגיעים לתיכון. וילד א' הולך ל- 5 יחידות לימוד מתמטיקה, ו- 5 פיסיקה, ו- 5 אנגלית. וילד ב' רק ל- 3 ול- 4.

ולפעמים בהפסקות מבטיהם של שני הילדים מצטלבים

וממש לרגע קצר שניהם מבינים שמשהו פה חרא, שמשהו פה לא צודק, שהם בחיים לא יהיו שווים.

21 שנה חולפות מאותו יום בו נולדו שני הילדים והנה הם משוחררים מהצבא. ילד א' קיבל מאבא מתנת שחרור- טיול מסביב לעולם. ילד ב' בבוקר משלים בגרויות ובערב עובד כמלצר באולם. והם נכנסים לאוניברסיטה... באותו יום באותה שנה. וילד ב' חש שהוא ניצח. למרות הכול הוא ניצח. הוא הגשים את חלום אביו, חלום ההשכלה הגבוהה. ילד א' שילם מראש את שכר הלימוד ל- 4 שנים. וילד ב' עובד בלילות במלצרות וממשיך ללמוד בימים. וככל שהאוברדראפט עולה, כך יורדים הציונים..

ואחרי שנתיים.. ילד ב' נשבר. " נלך לעבוד שנתיים שלוש " הוא אומר לעצמו. " נעשה קצת כסף ואח"כ נחזור ללמוד". ילד ב' נוטש את ספסל הלימודים.. והוא לא חוזר יותר לעולם. אחרי 30 שנה, שני הילדים כבר בני 30.

באותו יום, באותה שנה, באותה מדינה, נולדים לשניהם שני ילדים. לילד א' נולד ילד א'. לילד ב' נולד ילד ב'.

כך המעגל רק הולך וגדל.

במדורות מלחמה, בדליקה, בשריפה,

בין ימים סוערים של הדם,

הנני מדליק את פנסי הקטן,

לחפש, לחפש בן אדם.

שלהבות השריפה מדעיכות פנסי,

אור האש מסנוור את עיני,

איך אביט, איך אראה, איך אדע, איך אכיר,

כשהוא יעמוד לפני?

תן סימן אלוהים, תן סימן על מצחו

כי באש, בדלקה ובדם

כן אכיר את הזיו הטהור, הנצחי,

את אשר חיפשתיו: בן אדם.

חנה סנש

ערב יום הכיפורים 1940

החלטתי לפתוח בשיר הזה כי אני תמה רבות לאחרונה בשאלת האדם: הניתן להאמין באדם? היכולה להיות אמונה כה עמוקה בין קבוצת אנשים עד כדי אמונת נפש, אהבה אמיתית והבנה הדדית?

לאחרונה התחלתי להתעניין יותר בדת. היהדות קיימת כבר 5,768 שנה (בקירוב), ומשך כל השנים הללו ישנם אנשים המאמינים בדרכי הדת היהודית באמונה שלמה. בערב שבת האחרון (שישי בערב) דיברתי עם בן דוד שלי, שחזר בתשובה לפני כשנה וכיום הוא מתגורר ולומד בישיבה בירושלים. בקשר או בלי קשר לדת, הוא החכים מאוד. הוא זה שכיוון את השיחה לדת ולאמונה השלמה, לאחר ששאלתי אותו אם הוא יודע אם יש מרכז יהדות קראית באיזור. מכאן התחלנו לדבר על התורה שבע"פ, האם היא נכונה או לא ומאין היא הגיעה- הוא אומר שכאשר שמשה ישב 40 יום וליל בהר סיני נמסרה לו התורה שבע"פ, אותה הוא העביר ליהושע, יהושע לתלמידיו וכן הלאה, עד שלאחר כ-2000 שנה התורה שבע"פ (משנה, תלמוד, גמרא) נכתבה, סודרה ונערכה באיזור המאה ה-6 לספירה הנוצרית.

הדברים שתפסו אותי הכי חזק בנוגע לדת (שאלה בעצם היו הדברים העיקריים שלגביהם תהיתי) הם הקשר בינה לבין המדע. מעבר לדברים שהוא אמר לי לגבי כוכבים, שאני לא ממש מבין בזה וגם אם כן אז קיימים כל מיני "הכרחי לשון" - דברים שכתובים בגמרא בצורה אחת והיום נאמרים בצורה אחרת ("כימה" אז "כמאה" כיום), יש את ההוכחות הביולוגיות, כמו ש-8 ימים אחרי שתינוק נולד(ברית מילה), קרישת הדם שלו מגיעה לרמה הכי גבוהה וזה דבר שגילו רק בדורות האחרונים, בעוד זה היה כתוב במקורות היהודיים לפני אלפי שנים. דבר נוסף הוא למשל פרי הבוסר - בתנ"ך כתוב שאסור לאכול פרי ב-3 השנים הראשונות שהוא גדל בעץ (העץ ניטע עכשיו-רק בעוד 4 שנים יהיה מותר לאכול מפריו), וממש לא מזמן נתגלה שפרי בוסר הוא מאוד לא בריא ואף גורם מסוים לסרטן - ולכן בארה"ב הוציאו חוק האוסר על מכירת פרי ב-3 שנותיו הראשונות).

הסיבה שאני מתעסק בתוך כל זה באדם היא שאחי אמר שהוא מעריך את הדת - אבל את הדתיים פחות, וכאן בן הדודה שלי אמר שלא לסמוך על אנשים. ואני לא יודע למה, אבל זה תפס אותי...

בימים האחרונים אני קורא קצת תהלים, אומר קריאת שמע לפני השינה ומודה אני כשאני קם. מהרהר המון בדת (גם בחוזרים בתשובה - מה גורם לאדם להתחיל בזה?).

אבל בעיה אחת - כל זה גורם לי למלנכוליה עמוקה. כל ההרהורים במה ששמעתי גם בשיעורי תורה. גם בדת והתרבות הסינית - שקיימת זמן דומה לזו היהודית, ושאלו הן שתי הדתות והתרבויות העתיקות בעולם.

ובין לבין - האהבה. אני אוהב שתיים, אבל אני לא בטוח באיזו דרך. שתיהן אהבות ישנות, והאחת מכבדת את המסורת והשנייה - אינטיליגנטית אבל די בזה לה.

היה דווקא לא רע לפרוק...