כל דבר בעולם נעשה מתוך אהבה... מעולם לא חשבתי על זה לפני שהלכתי בפעם המי-יודע כמה מכיוון הבית שלי לכיוון מזרח דרך רח' שניאורסון-הבנים וחציתי בפשיעה את הכביש הלא מסומן שנגמר בפיאצה. ראיתי איש דתי עובר (מראה שכיח במחוזותינו בעת האחרונה) ואימא משחקת עם הבן שלה והגעתי למסקנה הזו, שכל דבר, גם העמוק ביותר, נעשה מתוך אהבה: אדם משחק מתוך אהבה למשחק, אדם צופה בסרט מתוך האהבה לסרטים. אדם דתי מתוך האהבה לה' או מתוך האהבה לאורח החיים הדתי ולחברה הדתית. אשה הופכת לאם מתוך האהבה לגבר, אז מתוך האהבה לעובר שלה ובעצם האהבה לרעיון יצירת החיים, היא משחקת עם בנה מתוך האהבה אליו והאהבה למעשה גידול הילד, פיתוחו, שמחתו והפיכתו לאדם שלם. חבר בתנועת-נוער חבר בה מתוך האהבה להווי התנועתי, מתוך האהבה לחבריו, לרעיון ההדרכה והמשחק. חבר בתנועת הנוער העובד והלומד חבר בה מתוך אהבה להווי התנועתי, לחבריו, לרעיון ההדרכה והמשחק, אבל מעל הכל - מתוך האהבה לאדם, לפיתוחו, לשלמותו, לחסרונותיו, לבעיות היום-יום שלו, לאהבותיו שלו, לקיום שלו כמשהו שלם בעל יתרונות וחסרונות, אהבות ושנאות, מצבי רוח טובים ורעים, אמונות שונות ותפיסות שונות לגבי דברים - ובכל זאת אנחנו (אני יכול להגיד על עצמי) שאני אוהב אותו. מוראל אשבל ז"ל כתב בשירו האחרון

"מי אני?
הנני
הרואה
השומע
הנוגע
המריח
והטועם.
המבין לחבריו
המחליט לדעותיו
והעונה על שאלותיו.
הנני האדם."

כאן האדם סירב. סירב לכך, לחיים.

אני כאן, ואני מקווה שיש איתי עוד חברים למעשה, לאהבת האדם, שיעזרו לאדם לראות את הטוב שבחיים, לאהוב בחזרה.

כשנכנסנו לחדר חשבנו שתהיה ישיבה רגילה, בלי התייחסות לנושא, שלמעשה קצת פרח מזכרוננו בשעות האחרונות. אך מיד צור התחיל לדבר "שקלנו אם לקיים פעילות היום בעקבות מה שקרה..." אחרי מונולוג קצר רעות חילקה לנו את השיר האחרון שהוא כתב. כל הזמן הזה הייתה סוג של בדיחות-דעת מסוימת, זו הייתה האווירה הכללית, חוסר תשומת לב.

אחרי שהקראתי את השיר בעיניים לחות אנה יצאה מהחדר בכובד לב, שירה ביקשה לראות את השיר ולאחר שקראה אותו זרקה "לא הבנתי את השיר" אל תוך הדיון שהחל על הסיבה בגללה הוא עשה את זה, לאחר שכבר הבנו שלמרות יופי החיים וקדושתם, הוא בחר לא לבחור בחיים. האווירה בחדר השתנתה - כל אחד נכנס לעצמו בזמן שגור וצור ניסו למקד את הדיון בעדינות: שלי הביטה באקראי ברצפה, שירה נכנסה ויצאה, שיר הסתכלה על הרצפה ועל המדריכים, ניצן ניסה להראות שהוא מתעניין, יובל התכנסה בתוך עצמה ועשתה קולות של בכי (אולי היא בכתה באמת), אני הבטתי בכולם וניסיתי מדי פעם להיכנס לדיון, ומריאנה מצאה דברים לא-מדכאים בחדר.

חלקנו בחרנו להיסחב עם התחושה וחלקנו בעטנו בה בבדיחות מסוימת. חלק מוקדם וחלק מאוחר יותר. חלק בחרו להתבודד וחלק להתעלם, חלק להתדיין על מושג המוות וחלק לנסות לקשר את עצמם אל מוראל בכמה שיותר דרכים. אין פה אמירה על הקולקטיב. נחזור לאמירה הישנה שכל אחד מתמודד עם המוות בדרך שלו.

אני לא יודע אם הוא התחרט בדרכו הקצרה מטה, אבל אני מקווה

שהוא יוכל להתייצב בפניי האלוהים

עם שתי גומות של חן

ושישה מיתרים קרועים.

הרהרתי בכך לפני כמה ימים והגעתי למסקנה

אומנים מתים באמצע החיים, מוקפים באנשים - הם משאירים אחריהם יצירות

מדענים מתים מאוחר, ולבד - משאירים אחריהם עובדות וגילויים חשובים

צדיקים מתים מאוחר ומאושרים - פניהם קדימה

המצליחים, הטובים באמת, הם שהולכים מוקדם - ומשאירים אחריהם חור שמתמלא רק בדמעות ובתחושת החמצה מרה.

החול יזכור / נתן יונתן

החול יזכור את הגלים אבל לקצף אין זוכר

זולת ההם אשר עברו עם רוח לילה מאחר

מזכרונם הוא לעולם לא ימחה.

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן.

נרות הלילה דעכו.

הידידות האהבה הנעורים שבאו פתע אל סופם

הנעורים שבאו פתע אל סופם.

כמוהו גם על חוף ליבם

 רטט אז משהו חיוור

והם רשמו בתוך החול, כשהירח העובר

האיר פתאום פנים זרות ושחוק רפה.

היו שם קונכיות ריקות שנהמו

קינה של ים ובית עלמין על הגבעות

ושניים שחלפו דומם בין החצב והקברים והשיקמה.

הכל ישוב אל המצולות זולת הקצף הלבן.

נרות הלילה דעכו.

הידידות האהבה הנעורים שבאו פתע אל סופם

הנעורים שבאו פתע אל סופם.