אהבתי נערה, וגם היא אהבה אותי, אבל נאלצתי לעזוב אותה. למה? אינני יודע. דומה היה כאילו היא
מוקפת במעגל של אנשים חמושים שמכוונים את חניתותיהם כלפי חוץ. בכל פעם שהתקרבתי, נתקלתי
חודי החניתות ונאלצתי לסגת. סבלתי מאוד.
והנערה, האם היא לא היתה אשמה בזה?
נדמה
לי שלא, בעצם, אני יודע שלא. ההשוואה שלמעלה לא היתה שלמה, גם אני הייתי
מוקף באנשים חמושים, שכיוונו את חניתותיהם כלפי פנים, כלומר אלי. כשנדחקתי
לגשת אל הנערה נתקלתי תחילה בחניתות של האנשים החמושים שלי וכבר לא הצלחתי
להתקדם. אולי אפילו לא הגעתי כלל אל האנשים
החמושים של הנערה, ואם אמנם הגעתי, כי אז כבר שתתי דם מן החניתות שלי והייתי מחוסר הכרה.
האם נשארה הנערה לבדה?
לא,
אחר הצליח להידחק ולגשת אליה, בקלות ובלי מכשול. ואני, תשוש ממאמצי, צפיתי
בהם בשיוויון נפש, כאילו הייתי האויר שהם הגישו דרכו את פניהם זה לזה
לנשיקה הראשונה".
[קפקא]
סוף סוף אין יותר ספרות
בבלוג זה
בכל הבלוגים
