Can you feel the love tonight?
The peace the evening brings
The world, for once, in perfect harmony
With all its living things.

שאלה: מי יכול לסרב לשמוע את השיר הזה, כשהוא מנוגן ע"י חברתך הטובה, והחבר שלה, בהרמוניה מושלמת על אורגנית הפלא שלה, באמצע לילה קריר כמו זה?

תשובה: לא אני.

חזרתי מהאימון רגשנית, מזיעה, עם כאב נוראי מעל הבטן.

דקירות, לחץ.. אני לא יודעת מה קורה לי.. :( אבל כואב לי. ממש.

אז הברזתי לכמה חברות שסתם הלכו להסתובב בעיר. אני לא חושבת שמצבי הקליני יאפשר לי.

אני מרגישה כמו במחלקה גריאטרית..

ובאשר לתמימה (שניגנה לי.. זה יהיה הכינוי שלה..), ששאלה אם ארצה לבוא איתה ועם חברהּ לסנוקר.. גם להם הברזתי.

אז הם ניגנו לי את זה ו.. בכיתי :(

כי זה מרגש.. וגם כי כואב לי. וגם כי היום הזה היה יותר מדי בשבילי. והעובדה שאני לא מצליחה להרדם כבר 4 לילות לא מוסיפה לי חינניות כלשהי.

אני רוצה כבר למות, ועדיף שזה יהיה בשינה.

אבל אפילו לישון אני לא מצליחה... :(

קמתי מוקדם בבוקר והתחלתי לארגן תיק לסיור. החלטתי לצאת עם כיתות ט' ליום שדה שלהם, בתור מדריכה ומלווה.

עליתי לביצפר, מזיעה, מטפטת קרם הגנה שמרחתי במעוד מועד על עצמי בעילגות מסויימת, וסופחתי לאחד המורים. לא היה לי כוח לשבת לבד, והסתובבתי קצת בביצפר. מצאתי את בלתי נראית מדברת עם עוד בחורה מהכיתה והצטרפתי אליהן. בינתיים הספקתי להחליף חולצה מול כל ביצפר בערך, ולהתחיל לנשנש מיני מטעמים שהבאתי לסיור.

מצאתי את המורים, וירדתי איתם לאוטובוס. התיישבתי בקדימה של האוטובוס, מאחורי הנהג. הגענו. חיכיתי שכל הילדים ירדו, כדי שאראה פרצופים, וירדתי אחריהם. התחלנו ללכת ועצרנו במקום כלשהו שבו הם היו צריכים לעבוד. כמובן שהמורים לא שכחו לתת הסבר על מי אני ומה אני, מספר תעודת הזהות שלי ובכמה ריבועי נייר טואלט אני מנגבת את הטוסיק.

אחרי המשימה, המשכנו ללכת, ושוב עצרנו. הפעם אני הייתי צריכה להעביר להם פעילות. אני, שמעולם לא הדרכתי אף ילד מחוץ לחוג, מדריכה כיתה שלמה.

החלטתי לעשות את זה נחמד. להטיף להם דרך 4 שאלות לא קשות, על כך שבטיולים צריך לשתות המון מים, ולחבוש כובע.

הם די התפעלו כשהם שמעו את התשובות.. לא האמינו כמה מעט הם שותים, וכמה זה מסוכן להחשף לשמש.

מי שענה תשובה הכי קרובה, קיבל טובלרון. יצאתי מלכה, לא?

המשכנו ללכת, פיתחתי שיחה עם 3 בחורים. הם החליטו שאני כלי עולמות, וכל הדרך עשו לי מורל.. אוי לי.. :(

עברנו דרך נחל, רוב הבנות החליקו על האבנים ונפלו למים. אוי.. בנות..

בינתיים אספתי פטל לילדים. בדרך חזרה מהנחל, בחור אחד הרים את כל הבנות מגדה זו לגדה השניה.. אחד הילדים החליט שגם אני צריכה שיישאו אותי אז הוא התחיל לצעוק "המדריכה צריכה על הכתפיים! המדריכה צריכה על הכתפיים"  o_O

סיימנו את המסלול, ואני מחלקת באוטובוס וופלים לילדים.

באמת יצאתי כֶּלה.

ניסיתי לישון גם צהריים. לא נרדמתי.

אני לא יודעת מה יש לי, אבל מה שזה לא יהיה, זה לא טוב, ובטח לא מיטיב עמי.

אני אישה-מתה-מהלכת-עייפה, אבל להרדם אני פשוט לא מצליחה.

מחשבות רודפות אותי ולא נותנות לי מנוחה, ואני מניחה שגם כתיבת הפוסט הקודם לא עזרה במיוחד, ועכשיו סתם לא נעים מאנשים מאוד מסוימים :(

בכל מקרה, עכשיו הרגשתי לא טובה, עוד לא התקלחתי, כואב לי הפרצוף והאף נוזל מהדמעות שירדו קודם.

Timon: I can see what’s happ’ning

Pumbaa: What?

Timon: And they don’t have a clue

Pumbaa: Who?

Timon: They’ll fall in love and here’s the bottom line
Our trio’s down to two

Pumbaa: Oh.

Timon: The sweet caress of twilight
There’s magic everywhere
And with all this romantic atmosphere
Disaster’s in the air.