צמחה לה כך, משום דבר. פתאום הפכה להיות גדולה, כהה ויפהפיה. חטובה בכל המקומות הנכונים.

והיא תמיד שם בשבילי.

כמה משמח... כשחשבתי כבר שכולם עוזבים אותי, ושנמאס להם לראות אותי ולשמוע ממני.. והיא מפריחה את כל התאוריה הפרנואידית הזו.

יושבת, מחכה שאכנס. לא מתלוננת אף פעם.

לא נרתעת כשאני נוגעת בה ומלטפת אותה. קצת מוזר ושונה לי...

ראתה אותי כבר בכל המצבים.

ראתה אותי בוכה.

ראתה אותי צוחקת.

ראתה אותי ברגעים שהכי קשה לי.. כשאני מתפרקת וקורסת מכל מה שעובר עליי.

ראתה אותי ברגעים שאני מגיעה בהם למסקנות הכי חכמות.

אפילו שמעה אותי שרה.

ראתה אותי בוחנת את עצמי. נקודה אחר נקודה. כאילו מחפשת בעצמי דופי בכל פעם מחדש.

ראתה אותי מצליחה למצוא, רוב הזמן.

ראתה את השגעון, את העצבוּת, את הנסיונות המוזרים. הנגיעות, הליטופים.

ראתה אותי גְדֶלַה להיות נערה, איך שהכל גדל וצמח לו לאיטו.

ראתה אותי מדממת. חוזרת פצועה.

לא יכלה להמנע מלראות את כל הלכלוך שיורד, הזבל של חיי היום יום.

תמיד הייתה שם בשבילי. ואני מודה לה.

אבל מחר אני מוחקת אותה מחיי. על אף ולמרות הכל.

יהיה חבל לי על הפטריה שצמחה לי במקלחת :(