עבר כבר חודש מאז שגיליתי שתותחנית רוצה גם היא להתחיל לרוץ כדי לשמור על כושר.
מאז שגיליתי לא באמת הזזנו את עצמנו, ונשארנו פדלאות כשהיינו בתחילה.
תותחנית אמורה להתגייס בעוד פחות מחודשיים, אתם מוזמנים לנחש לאן.
היום, סופסוף, שתינו מצאנו זמן כדי באמת *להתחיל* לרוץ, קבענו שעה, ואני התחלתי להתארגן.
מכנס ארוך (אף אחד לא רוצה למצוא שטחי שיער ענקיים ששכחתי להוריד), גופייה מסריחה מבית הספר, חזייה שעבר זמנה, זוג נעליים שידעו ימים טובים יותר, בקבוק מים, חולצה ארוכה ופלאפון, שבסופו של האירוע התברר כמצרך החיוני ביותר.
הלכתי לביתה, והתחלנו לרדת לכיוון האיצטדיון העירוני, שהתברר כמקום מושבו של השטן.
כל הדרך שמעתי סיפורים על הא ועל דא, על איך שהיא עדיין רוצה אותם, אך הם רק מזיקים לה.
באמת. מעניין ממש.
התקדמנו אט אט לעבר האצטדיון. תותחנית בצעדים מהססים, אפשר להגיד שגם רגליה ידעו ימים טובים יותר ונטולים שערות. אך לא היום. דאגתה העיקרית הייתה ללכת למקום חסר ציוויליזציה.
בדרך מצאנו קבוצת כדורגלנים שכנראה היו צעירים, פזיזים ונחותים מנטלית משתי בלונדות שכמותנו, ותותחנית ניסתה להסתיר את רגליה מאחורי. לא משהו חכם לעשות, כי אני לא מסתירה אפילו פינצ'ר. עקבנו אחר הגברברים המיוזעים בלכתם לאצטדיון, תוהות מה נעשה אם הם יתחילו להתאמן שם. איך שערות רגליה של תותחנית ימשיכו להתקיים כשקבוצת נערים עם אגו כה גדול ובולבול כה קטן יבהו בהן?
אכן, מסמך אנושי מזעזע.
שמחנו לגלות כי הם רק נכנסו לחדר ההלבשה. עלצנו בליבנו, ונכנסנו כמלכות לאצטדיון.
על מסלול הריצה מצאנו תמהוני אחד שרץ לבדו. לא נראה מזיק. התארגנו, אני הנחתי את התיק בצד, ותותחנית החליטה לרוץ עם התיק שלה. לא חיכינו זמן רב, ויצאנו לדרך.
אני, שהפעם האחרונה שרצתי באמת היה באימון אחד ויחיד של היחידה לקראת גיוס (כל חמור הופך לסוס) שהלכתי אליו, וזה גם היה רק שנה שעברה.
אט אט הנשימות הפכו לכבדות יותר ויותר, הרגליים הרגישו כמו שני שקים מלאי חול רטוב, והידיים שתפוסות עוד מאתמול לא סייעו לתהליך.
עברתי סיבוב אחד. החלטתי לספור את מספר הסיבובים, לפי מספר הפעמים שעקפתי את התמהוני שהחליט לעשות דברים מוזרים על הדשא.
רצתי בסה"כ שלושה סיבובים, ובסיבוב הרביעי עשיתי הליכה מהירה.
עשיתי קצת חימום, ואני ותותחנית התחלנו לדבר. כן כן, על הצבא.
באמת לא יהיה לעניין עכשיו שאלאה אתכם בפרטים מאוד לא מעניינים על השיחה.
יש עוד התפתחות לערב הזה.
אחרי השיחה, החלטתי לעשות עוד סיבוב אחד, רק כדי להשלים ל-2000 מ'.
תותחנית מדדה לי זמן, ו-הופ! יצאתי לדרך. ההתחלה הייתה טובה, הרגליים לא אכזבו אותי וגם הריאות המצומקות לא, אבל אחרי יותר מחצי מגרש הרגשתי שאני כבר לא יכולה יותר, והאטתי.
סיימתי את הסיבוב בדקה ו-50 שניות. לא רע.
חזרתי מתנשמת ומתנשפת, עם כאבים לא רצויים בחזה. נשכבתי על הדשא הרטוב, ונשאתי תפילתי אל.. אממ. לא יודעת בדיוק אל מה.
אחרי שהנשימה הסתדרה, איכשהו, לקחתי את התיק, אמרתי יפה "ביי ביי" לאצטדיון, והתחלנו ללכת לשער כדי לצאת.
[הערת אגב- גיליתי שנורא חשוך באצטדיון, ולא אתפלא למצוא שם ערב אחד זוג שיקיים יחסי מין מלאים על הדשא, שאגב, נורא נעים :( ]
אני ותותחנית, נטולות דאגה מתקדמות לעבר השער, מושכות בו כדי לפתוח ו... סגוּר!
אה-הא! מה לא בסדר פה?!
ובכלל, איך התמהוני הצליח לצאת משם?!
לקפוץ מעל השער לא נראה אפילו כפתרון. הוא לא פחות מ-2.5 מ', בלי שום דבר להשען עליו.
שאר האצטדיון סגור בגדרות שהקצה העליון שלהם נטוי.
אוקיי. לקחנו נשימה וחזרנו לאצטדיון, כדי למצוא אולי פירצה בגדר.
אין פירצה בגדר.
חזרנו חזרה לשער, מנסות לחשוב על פתרון שעולה על הדעת.
לא מצאנו אחד כזה.
החלטתי להיותה גיבורה מבין שתינו, והתחלתי לטפס.
כמובן שקפיצה מהשער, גורמת להסתכן בשבירת עצם\ מוות- דבר שהרבה יותר הגיוני לבן אדם שברירי ועלוב כמוני.
בעודי למעלה, עוברים מהצד השני של הגדר:
אשה שנראית בגיל העמידה, אולי קצת אחרי. אותו גיל שמפסיקים לקבל מחזור, ומתחילים להתקמט בתחת
איש זקן שנסע מאוד מאוד מאוד לאט באופניים
דוסק'לה שהסיט את מבטו
חבורה של צעירים שהביטו בי בתמיהה, כאילו לא הבינו מה בחורה כמוני תלויה על הגדר באמצע הלילה
ואף אחד מהנ"ל, לא בא להציל אותנו. אפילו לא הסתכל עלינו. אפילו לא ירק לכיווננו!!!
כמה אכזרי!!!!
אני בטוחה שאם אני הייתי מוצאת אנשים במצוקה, הייתי מסייעת להם.
זונות.
תותחנית החליטה להתקשר לאמא שלה, והיא התקשרה למוקד העירוני. שם ענתה לה בחורה בשם דיצה (שם חסוי), שהתגלתה כנחמדה מאוד בסופו של דבר. היא החליטה להתקשר ללוציפר (אתם יכולים להבין שהוא לא היה אדיב או נחמד או בכלל, משהו, כלפינו). לוציפר הוא כנראה האדם שאחראי על האצטדיון או על המתנ"ס או, אלוהים יודע על מה.
מר לוצי, אדם חביב שכמותו, האשים אותנו בוונדליזם.
לו רק הייתי יכולה, הייתי זורקת לו כפכף ישר לתוך הראש. ואז עורפת לו אותו!
איך לעזאזל הוא הגיע לזה שאנחנו וונדליסטיות?!
אחרי שתותחנית התעצבנה ממש, הוא החליט להאשים אותנו גם ב.. הסגת גבול!
אהההההה$#@!%!$)(*&$@#$#$
איך לעזאזל...?!
השער, כשהגענו, היה פתוח!
אין אף שלט בכניסה שאומר שאסור להכנס, ואף אחד לא היה צריך לנעול אותנו, כשהוא יודע שיש אנשים בפנים!
אבל לוציפר החמוד. הו לא, הוא לא יבוא לפתוח לנו את השער. הוא לא הסכים לבוא לפתוח את השער!
מה הוא חשב לעצמו, שאני ותותחנית נשאר שם כל הלילה על הדשא הרטוב ונשרוד מג'וקים ודשא?!? והיו אלף ג'וקים בערך! דמן איט!
אז באמצע השיחה שלה איתו, עשתה פיג'ו כחולה מספר רונדלים לידנו, כדי להבין מה קרה.
תותחנית הניחה שהם ערבים, אני גיליתי שלא. החלטתי לתקשר איתם קצת. הם התגלו כערסים מאוד חביבים, שעירים משהו באיזור הפנים, אבל זה נסלח. הם באמת ניסו לעזור. להגיד איפה להניח את הרגל כשנטפס על הגדר, אבל זה היה בלתי אפשרי.
הציעו לנו אפילו אוכל ושתייה! אבל סירבתי :( (במחשבה שנייה היה קצת טיפשי לסרב)
עדיין ננזפת ע"י לוציפר, תותחנית התחילה להגיד בקול את המילים: "הסגת גבול", "היה פת... עכשיו סגור!", "משטרה?!", "סה"כ באנו לר... לא מסיגות גבול".
אז כבר הבנתי, לפני שהוא יזמין משטרה, שצריך לברוח משם, ויהי מה. התחלתי לטפס על הגדר. שני הבחורים עומדים ומתצפתים. אבל הם לא יבואו לעזור!!!!! ארררג.
משכתי את עצמי מעל הגדר בכוחותיי האחרונים, תקעתי את הרגל בין הסורגים, ונחתתי.
אח"כ עזרתי לתותחנית.
עברנו בשלום.
שני הבחורים הציעו לנו טרמפ, אבל באמת רציתי לחזור הביתה בחיים, ולא למצוא את גופתי וגופתה של תותחנית בשיח פטל ביישוב נידח.
הלכנו הביתה, עייפות, לא מרוצות, מלאות בחוויות לספר לילדים שיהיו לנו (כשאתה תקוע באצטדיון בלילה, כשאין אף אחד שיעזור מסביב, אתה כבר חושב על הגרוע מכל. והאמינו לי, אני אולי לא מפרטת, אבל כבר חשבתי על הגרוע מכל).
כשכבר היינו די קרובות לבית, תותחנית מקבלת טלפון מלוציפר, שמבקש את הפרטים שלה, כדי לדבר איתה פנים מול פנים. הוא גם רצה את הפרטים שלי, אך היא לא סיפקה לו אותם.
אני מאוד מקווה שלא יפתחו לנו תיק במשטרה, והכי חשוב, שלא יבעטו אותנו לקלבּוּש. אני רוצה את חור התחת שלי נקי מכאבים.
כך עבר לו היום האולי הכי מרגש בחיי. חווית כמעט המוות השנייה שלי.
נהדר!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
