יום חמישי. שיעור אחרון. סוף היום באמת מתקרב. 45 הדקות כבר לא נראות כמו נצח.

ופתאום.. ריח.. ריח חזק מאוד של אבק, מגיע מהחלון היישר לתוך האף הגדול שלי. אני מסתובבת אחורה, לכיוון האור-חושך שיש בחוץ. הווילונות עפים כמו אחוזי דיבוק לכל צד, וטיפות מלאות באבק נצמדות לחלון הפלסטיק בפתאומיות.

מתרוממת מהכסא בנונשלנטיות שכזו, ומתקדמת אל עבר החלון. פותחת אותו עד הסוף, עולה על כסא, ומתיישבת על אדן החלון (עד התהום מפרידים 50 ס"מ של קיר שיוצא מהחלון, שאפשר לשבת עליו). כולם מסתכלים עליי. מתים לעשות כמוני, אבל מעדיפים להשאר בצד השני של הכיתה. הצד הפנימי. אבל לי? מה אכפת. גם ככה לא רואים אותי.

אז אני מתיישבת. חוטפת טיפות גשם לפרקים על נקודות אסטרטגיות בפרצוף.

כל מה שחיכיתי וייחלתי לו הגיע סוף סוף. ולמי אכפת שהמים שנופלים מהעננים מלאים באיכס וטינופת. זה גשם. תמיד היה, תמיד יהיה.

צלצול. עדיין לא שמים לב שאני שם. נשמתי נשימה מלאת אוויר טרי+גועל, ונכנסתי חזרה לכיתה.

חוטפת את התיק במהירות, ויוצאת החוצה. מחפשת את פרנואידית, שרצתה לבוא אליי אחרי ביצפר.

מצאתי אותה, אחזתי בה, וגררתי אותה החוצה במהירות, שלא נפספס את המאורע שקורה פעם אחת לשנה. הגשם הראשון.

בגופייה, מכנס ארוך וסנדלים, רצתי החוצה. משוועת לטפטוף הזה. לפרנואידית היה קצת קר, אז הלוויתי לה את החולצה הארוכה ששמתי בתיק. לכל מקרה שיהיה ממש קר.

פוסעות לאט, נהנות מכל רגע. בינינו רצות כוסיות שמפחדות להרטיב את הבגדים ואת הפריזוּרה, שמא תהרס לעד.

ירדנו הביתה. השארנו את הנעליים בחוץ, שהבית לא יתלכלך. לי לא ממש אכפת, אבל לאמא כן.

זרקנו את התיקים בחדר, הדלקתי את המחשב, והלכנו לסלון.

הכנסתי את הסרט של פולין לוידיאו, והתחלנו לצפות, ובין לבין זללנו כ-15 שוקולדים איכותיים.

ב- 13.40 בערך, התחלנו לרדת לכיוון מקדונלדס, שם הזדעזעתי לגמרי, כשראיתי את הארוחות החדשות שהם מציעים.

אם לא ראיתם עד עתה, כדאי שתתחילו להתקדם לעבר הסניף הקרוב לביתכם. תתפלאו מקידום המכירות המוזר שהם עושים.

בתאבון.

עלינו חזרה הביתה. השמש חזרה. חמה. מגעילה. גורמת לטיפות זיעה לנזול על גבּי.

פרנואידית לקחה לי את הדיסק של אביתר בנאי. יימח שמה. עוד הערב אני מצפה שהדיסק יחזור למקומו הראוי.

הלכתי לביתה של הרקולס, למצוא את החיות שהם הביאו איתם אחרי אקוטופ או משהו כזה בכנרת. חמודים הסהרורונים והשפריריות והחרצפים.

נשארתי אצלה שעה, וחזרתי חזרה הביתה.

בזבזתי שעה שלמה על כלום בבית, וחיכיתי שהרקולס תבוא, כדי שנוכל לעלות לביתה של תמימה.

פתאום קול מפחיד נהם מאחורינו. זה היה חבר של תמימה שחזר בדיוק מהצבא.

אני והרקולס היינו עדות למשחקים המקדימים והמוזרים של הזוג.

הוא גונב לה את נעל הקיפי שלה, יוצא מהבית ומחביא לה אותה איפשהו ברחוב. חוזר, והיא הולכת לחפש את הנעל.

מוזר. מאוד מוזר.

העדפתי להשאיר את השניים לבד, אז האצתי בהרקולס, וחזרנו חזרה הביתה.

בדרך מצאתי את עצמי בוהה בבחור הכ"כ יפה מכיתה י', שעבר במקרה ברחוב.

כמה חבל שהוא יפה, ועם זאת, כה טיפש וערס מתחת קליפה ובלתי ניתן להשגה.

וויתרתי על לבזבז אנרגיות בחשיבה מיותרת עליו. נמאס קצת.

זו הייתה החלטה מהירה של לעבור ברחוב, לראותו, לא לחשוב עליו יותר ולהמשיך ללכת.

הלכנו לבית של חסרת טאקט (מי שזוכר, הבחורה שצעקה למאבטח הרוסי שבודק את תא המטען "לך קיבינימאט"). ישבנו שם כשעה. אבל גם זה היה נראה כמו בזבוז זמן. סתם ישבתי שם. בלי לעשות כלום. בלי לחשוב. אפילו אמא שלה שאלה מה קרה לי, ושאני נראית מוזר.

הלכתי הביתה, מחכה לתותחנית שתבוא ותגאל אותי מייסורי, כדי שנצא לרוץ. הפעם לא באצטדיון. הפעם בחרתי לנו יופי של מסלול. בכל הרחובות החשוכים, עם העליות והירידות הכי קשות בעיר.

רצנו שעה. מזיעות, מתנשמות. אבל מרוצות ממש. זו הייתה ריצה נהדרת. האוויר היה נעים ב-10 בערב (10 זה לא לילה).

אבל מה עכשיו? יום שישי. ישנתי כל הצהריים. לא ניקיתי או סידרתי את החדר.

לא עשיתי שום דבר יעיל.

ולא יורד גשם בכלל.

אפילו לא נראה כך.

אין ריח, אין רוח. אין אפילו הרגשה. ואם אין  הרגשה, סימן שאין ולא יהיה גשם.

אין לי כלום עכשיו.

אני חושבת שבעוד כשעה אכתוב פוסט חדש, אחרי שאסיים לשמוע את Vangelis, ואבין שאין לי שום דבר היום. או בכלל.