חסרת טאקט מבקרת בהפתעה.

קצת מעצבן אותי שבאים בהפתעה, ברגעים שהכי לא נוחים לי (בלי חזייה, משחה נגד חצ'קונים מכסה את כל הפרצוף. אתם יודעים איך זה).

קצת קשה לי לפגוש אנשים שאני רואה יום אחרי יום, מהסיבה הפשוטה ביותר. אין לי פשוט על מה לדבר איתם.

ישבנו בגינה, מנסות למצוא על מה לדבר.

בסופו של דבר הצעתי לשחק צוללות.

הייתי צריכה ללמד אותה.

אני שונאת אנשים שמנצחים אותך פעם אחר פעם, כשאתה לימדת אותם רק לפני דקות ספורות את המשחק. חסרת טאקט כזו. לעזאזל.

התיישבנו וראינו סרט בערוץ 4, וכשנגמר, התלבשתי, גירדתי אותה מהספה ועליתי לכיוון הבית של תותחנית.

בדיוק ביציאה מהבית מצאתי את הרקולס, תמימה והבחור שמדריך עם תמימה. היה נחמד לראות אותם, הם יוצאים לטיול מחר.

הגעתי לביתה של תותחנית, חימום קצר, ויצאנו לרוץ.

רק הגענו לקצה הרחוב, וכבר התחלתי להרגיש ממש רע בנוגע לעצמי.

אני כבר רגילה שיורדים עליי בכל מקום.

ממש רגילה.

אבל זה כבר מתחיל להמאס, ולהיות לי מאוד לא נעים.

וזה לא רק שנראיתי והרגשתי כמו שק תפוחי אדמה בתוך המכנס 3/4 שלי מכיתה ז', וגופיית גטקעס לבנה שגדולה עליי בכמה מידות וחושפת חזיה שחורה לא גדולה במיוחד.

מכירים את הבדיחה הזו שתמיד יש שתי חברות טובות? אחת קוזינה והשנייה כונפה, ותמיד כשמנסים להתחיל עם הקוזינה הכונפה עונה?

אוקיי. אני הכונפה. אבל אני אף פעם לא מדברת. :(

שני גורמים שמאוד לא מיטיבים בריצה עם תותחנית.

היא באמת נראית טוב. גם אם תסתובב בתוך שק חול ויהיה לה חיתול משומש על הראש ואודם סגול של רוסים.

בקצה הרחוב המגניבים של השכונה בנו סוכה, וכל המי ומי הגיע לשם.

תותחנית, שרצה עם דיסקמן, הצליחה לשמוע את גברברי השכונה צועקים למה אנחנו רצות ואם זה לצבא. היא צעקה כן. קוזינות הרחוב, שישבו על המדרכה (מה שמפליא אותי שהן הסכימו ללכלך את מכנסי הקאסטרו שלהן) צעקו לנו למה לעזאזל אנחנו רצות, סיננו כנראה כמה בדיחות עליי, ובין לבין גם נשמעו הדהודים של "אני בחיים לא הייתי רצה ככה". בטח שלא, בטטה שכמותך. הספורט היחיד שלך הוא מעבר בין מדף למדף בזארה. :(

לא רצנו ממש הפעם.

יותר הלכנו.

קצת מפחיד לעבור בשכונה החשוכה הזו בלילה, למרות שזו שכונת המליאנים בעיר.

הכל חשוך, חתולים שחורים עוברים, כלבים רודפים אחרינו כמו לא יודעת מה, וצלילים מוזרים מגיעים לכל עבר. תותחנית לא שומעת כלום. אני שומעת הכל.

לקראת הסוף, הצלחתי לשמוע שיר דרך האוזניות של תותחנית. משהו חזק ממש, ופתאום היא התחילה לשים ספרינט. לא הבנתי מה קורה, אבל רצתי. מהר.

שיחקנו משחק בזמן הריצה. אני עוקפת אותה, היא רצה מהר יותר ועוקפת אותי. פטנט טוב.

אפילו את העלייה השטנית רצתי. זה לא באמת משנה שרצתי את זה, זה עדיין נראה כמו נצח. :(

עצרנו ליד הבית שלה, מתנשמות ומתנשפות, מבטיחות לעצמנו שיגיע היום ובו לא נגיע למצב שאנחנו נשמעות כמו חולות סרטן ריאות אחרי 1,000 שנים בהן עישָנו 2 פאקטים סיגריות ליום. וגם נרוץ את כל העיר.

אני חושבת שיהיה קל יותר לכבוש את האפשרות הראשונה.

חזרתי הביתה, בדרך מצאתי את תמימה והבחור שמדריך איתה. בהצלחה אחרון לטיול שלהם, ונכנסתי הביתה.

חשבתי קצת על זה שכולם יוצאים לטיול בחופש, ורק אני לא.

וזה לא שאני לא יכולה. אני כן. ומבחר הטיולים כ"כ גדול.

אבל רק סיבה אחת מחזיקה אותי פה. סיבה שעושה קצת עצוב...

אני מאוד מקווה שהסיבה שמחזיקה אותי פה תהיה שווה את זה שאני לא יוצאת בגללה לאף טיול בחופש הזה.

מאוד מאוד מקווה :(