זהו עוד פוסט מיואש, שאני כנראה אתחרט שכתבתי אותו. אבל בולבול.

כל השבוע האחרון היה שחור, ורע.

אתמול היה גרוע. היום היה נוראי. מחר אמות?

אולי הגיע הזמן.

כל היום אצלי הוא לילה, כל הלילה אצלי הוא ייאוש ודכאון אחד גדול.

החדר חשוך כל הזמן. לא מדליקה אור.

לא פותחת תריסים.

ריח של גופה בחדר.

וזה נעים.

כל התכנונים שהיו לחופש, התנדפו כלא היו.

כל מה שחשבתי ורציתי שיקרה, לא קרה.

הכל מבוזבז וחסר תוכן.

אני כבר מעדיפה ביצפר על ה"חופש" הזה.

אבן שושן: חֹפֶש- חרות, דרור.

ומה לי יש? אני כבולה בשלשלאות אל הכסא. אסורה בתוך הצינוק המטונף שלי.

לא רואה. לא שומעת. לא מרגישה.

וכל הסרטים השוודים התמהוניים שמשדרים בערוץ 4 לא עוזרים לי בכלל.

שפה מחורבנת.

" -יֹה!

   -נֹה!

   -יֹה!

   -נֹה!

   -יֹה!

   -נֹה!"

וחוזר חלילה.

העיניים שלי כבר עייפות וטרוטות. כואב לי הגב. הישבן גדֶל. ואני לא זזה.

מתגלגלת כל היום, ממסך למסך.

מה באמת שווים חיי עכשיו? מה אני תורמת לכולם?

איזה ערב מחורבן.

סלח לי. אתה יודע שאתה צריך לסלוח לי. אין טעם בזה שתכעס עליי עכשיו. יצר הסקרנות גבר עליי.

לא נהרס שומדבר. עובדה. אני ממשיכה לכתוב כאן. למרות זאת ואף על פי כן.

בבקשה תשכח מהכל.

תשכח מהרכבת.

אני לא רוצה כלום.

רע לי.

תנו לי למות.