מה הבעיה שלי?!

למה אני מוזרה כ"כ, ולמה הדברים הכי פעוטים מפריעים לי, מטרידים אותי.. מגעילים אותי?

למה אני תמיד חייבת לברוח?

אף פעם לא נשארת.. אף פעם לא שם באמת.

לא מסוגלת להיות לבד עם בן אדם יותר משתי דקות, גם אם הוא יהיה ידיד טוב שלי. או ידידה.

לא פוצה פה. לא אומרת אף מילה. שותקת. הכל זו רק שתיקה מביכה. שמגעילה אותי.

אז אני בורחת.

אני מוצאת תירוץ, והולכת.

ואם מבקשים ממני להתקשר.. או שרוצים לדבר איתי נורא. וזה מחמיא- אבל מגעיל אותי.

אני צופה מראש איך השיחה תיראה. יודעת מה יקרה בדיוק. לא יהיה על מה לדבר, אני יודעת שאשמע מטומטמת כי אין לי מה לספר אף פעם. אין לי במה לשתף.

אז אני לא מתקשרת. ונעלבים ממני.

ולא נשארים לי חברים מחוץ למעגל המצומצם. כי אני פשוט לא שומרת על קשר. וגם מעגל החברים מתפרק. אפילו איתם אין לי על מה לדבר.

בלתי נראית מתקשרת כמעט כל יום לידידים שלה מבחוץ. שומרת על קשר. מספרת להם דברים כ"כ לא מעניינים. למי אכפת כמה היא קיבלה במתמטיקה או מתי היא סיימה ביצפר ומתי נמה את תנומת הצהריים?

אני לא מסוגלת להיות כזו. אני לא יכולה לספר דברים כ"כ משעממים. אני רואה אותה מהצד, וגורם לי לחשוב כמה מטופש מצידה לספר דברים כאלו.

אני לא יכולה להשפיל את עצמי כך.

אז אני מתנתקת.

כל החברים שרכשתי בקורסים שונים.. אנשים שרוצים לדבר איתי, מוצאים בי משהו ואני לא יודעת אפילו מה.

איכשהו אני מנפנפת אותם. באייסיקיו זה קל.

אני לא יודעת למה אני עושה את זה בכלל.

למה עושה לי רע כשהם שולחים לי הודעות? למה אני נאצית כ"כ?

אני לא יכולה פשוט לענות, לפתח שיחה, איכשהו?

כנראה שלא.

גם אז אני צופה מראש מה יקרה.

-היי

-אהלן :(

-מה שלומך?

-חרא.. ואתה?

-בסדר.. את יוצאת לטיול?

-לא

-אהה..

ושם זה נתקע. כי אין על מה לדבר! אין נושאי שיחה משותפים. אין שום דבר בכלל משותף. חוץ מזה שהם חושבים שאני חמודה או משהו.

נמאס לי.

שיפסיקו לחשוב עליי כך.

אני לא חמודה.

לא קטנה ולא חמודה.

אני מגעילה. תראו אותי. אני בנאדם רע. מתעלמת מהכל, חיה בעולם הסגור של עצמי.

אם הייתי חברה שלי, הייתי שורפת את עצמי ממזמן.

כאילו אני יורה לעצמי כדור ברגל. כאילו אני חותכת את הענף שאני יושבת. כאילו אני זורה לעצמי מלח על הפצעים, או משהו כזה..

אני דופקת את עצמי. יודעת שאני עושה לעצמי רע. ולא עושה עם זה שומדבר.

נטולת אהבה. נטולת חברים מבחוץ. נטולת חן. נטולת כשרון. נטולת חיים.

למה אני כ"כ ריקנית?