בבוקר יום א', הסובייטית קמה, פשטה את הפיז'מה, לבשה מן הסתם טרנינג ניילון וז'קט תואם.

לפתע הרגישה, כי כאבים חדים דוקרים את בטנה הרכה והמרופדת. היו אלה כאבים בלתי נסבלים. כאבי תופת. כאילו קריוס ובקטוס ירדו לה לקיבה וניסרו לה אותה עם מסור חשמלי, כאילו דפקו עם פטיש אוויר, כאילו פוצצו לה אותה כמו ערבי שלא יכול לחכות לאלף הבתולות שלו.

אלו כאבים מה

חשבה לעצמה.

"זה הסוף", אמרה הסובייטית וטמנה ראשה בחול.

מי יודע מאיפה הכאבים צצו? את מי עוד יכלה לשאול?

הכאבים, שהחריפו בכל רגע, שיתקו את הסובייטית לגמרי. אלו לא היו כאבים רגילים.

וזה לא באמת היה בקיבה. *טאם טאם טאם*

ישבה הסובייטית בנוחיות וחשבה "מה כבר יכול היה לקרות בימים האחרונים שגרמו לבטן להשתגע?"

כשלפתע!!!!!!!!!!!!1111111111111

*עצירה דרמטית*

קטע את מנוחתה "פלוּפ" אדיר, ומתז מי ניאגרה קרירים זינק ופגע במקומות אסטרטגיים בגופה.

"זה לא היה פלוּפ רגיל" הרהרה לעצמה הסרוּחה. רועדת, חוששת ממה שכבר יכול היה ליפול ממנה לתוך השירותים, הסתובבה הסובייטית, ומצאה בתוך השירותים

ענק.

"איך זה הגיע לשם?!", נבהלה, ופרצופה המבועת.. היה די מבועת.

מי יסביר את פשר האפלסין שהגיע לא למקומו?

תסריטים של אירועי הימים האחרונים החלו להתרוצץ בראשה כלהקת ברחשים מנוולים.

אבל אף תסריט, ולו ההזוי ביותר, לא תאם את ההתרחשות בשירותים.

"איך לעזאזל הגיע אפלסין לתחת שלי?!?!" התבכיינה הסובייטית כנערה קתולית במצוקה.

הלוך ושוב התחילה לצעוד בחדרה המזוהם, מסתובבת סביב החדר.

כשלפתע!!!!!!!!!!!!11111111111

עצרה עצמה כי כבר הייתה לה סחרחורת.

החליטה הסובייטית לקחת את עצמה בידיים, להיות אסרטיבית, לעמוד על שלה וכל מה שבנות מנסות לעשות.

הרימה את תחתוניה במאמץ כי.. בכל זאת.. לא כל יום נופל לך אפלסין ענק מהתחת, הרימה מכנסיה, רכסה את הכפתורים ויצאה משם.

לקחה את התיק המנומר שלה, והחלה להכניס בו דברי תורה. ולהכניס עוד כמה דברים לא חשובים כמו מפתחות, רשיונות, אודם בצבע סגול ועוד כל מיני דברים שרק רוסים שמים בתיק שלהם.

יצאה מהבית, לחצה על הכפתור ואזעקת ה

השמיעה צפצוף מרגיז ומדליק בגילופין.

אחרי נסיעה שנראתה כמו נצח, הגיעה הסובייטית למחוז חפצה.

ירדה מהלאדה האדומה והמתפרקת שלה, ופסעה במהירות מטורללת לעבר קופת החולים שנמצאת מול ביתה.

לא חיכתה אפילו דקה בתור שהשתרך מכאן ועעעעעעעעעד להודעה חדשה, התפרצה אל החדר ומצאה את הרופא שותה ממשקה הסמירנוף כשהוא פיכח לגמרי.

היא הייתה צריכה את התרופה נגד הכאבים, ועכשיו.

"קאק דילה?" שאל הרופא בסמכותיות.

"חרשו. מיה פּוּזה בָלִיט" ענתה לו חזרה.

"יש פיפי?" אמר הרוסי במבטא כבד וקל  בהתאמה.

"כן". אמרה, מהססת.

הביא לה את הכוס והיא עשתה את מה שהיה מוטל עליה.

משסיימה, הביאה לו את ה

הרופא מזג את התוצר לבקבוק הסמירנוף שלו, רשם משהו לא ברור בעזרת ה

שלו, ושלח אותה החוצה עם הדף.

יצאה מהחדר, פנתה ימינה לכיוון ה

ומסרה את הדף לרוקחת.

הרוקחת שלא נראתה עסוקה באותו הזמן, לקחה את הדף מידיה, והחלה לקרוא.

נו.. היא לא בדיוק קראה.. היא ניסתה יותר לפענח מה הציורים אומרים.

היא הרימה את ראשה אט אט, ומבטה החודר כאילו שרף את מבטה של הסובייטית.

זה היה נראה כמו עניין של חיים או מוות...

-המשך יבוא- (לעולם לא, ככל הנראה)