ואפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה- מצוה עלינו לספר ביציאת המסופוטמיות ממצרים.

מסופוטמיות- אותן בנות שנמצאות בכל כיתה ובכל שכבת גיל.

אותן בנות שמגדלות שפם ושיער בכל איבר בגופן, כולל כפות הידיים.

אותן בנות חרשניות, מפחידות, מגעילות, מסכנות, שנואות, אגואיסטיות, מטורפות, מסריחות, קמצניות, מנוולות, חסרות טעם, חסרות טקט, רובוטיות, חנפניות, טיפשות. מהבנות שבסוף כיתה י"ב, ביום האחרון לסיום בית הספר, הבוקר שלהן יראה תמים לגמרי, וכשהן יגיעו לביצפר באיחור אופנתי (דבר שהן לא עשו מעולם כי הן לא הפסידו אף יום לימודים), הן ירססו את כולנו ב-M16 שהן גנבו כמה שנים לפני, כי הכל מתוכנן אצלן מראש, ולא תשאר שכבת י"ב חוץ מהן.

וזה מפחיד אותי, ההשתלטות האיטית הזו שלהן.

הן המוזרות של השכבה.

אף אחד לא אוהב אותן.

וזה לא בגלל שהן נראות רע, כי הן נראות רע. ואני לא מדברת מהצד שלי, אני מדברת בשם כולם.

הן מפחידות.

יש להן משקפיים מתחתיות בקבוקי עראק.

הן שכחו מה זה סָפַּר, ושכחו מה זה מקלחת.

יותר גרוע. מצאתי על אחת מהן קוצים בבטן ובידיים. איך אפשר לגלח שם.. אני לא מבינה :(

בכל פעם שאני עוברת לידן בשכבה, אני נתקפת חלחלה ופחד.

ואני לא אדם שמפחד.

אבל הן.. הן כמו שליחי השטן. הכל קבוע וידוע מראש. כל מילה שהן אומרות. הן יודעות מה יקרה בסוף. שלי. של כל מי שאי פעם צחק עליהן.

בטיול השנתי של שנה שעברה, כשאני ובהמה ישבנו בקדימה של האוטובוס, מקום מושבן של המסופוטמיות (זה הרי ברור שהחנונים יושבים מקדימה, לא? :( ), מצאנו את אחת המסופ' אוחזת בשערה כאחוזת דיבוק, וצועקת "פטישים!!!111 פטישים!!!111".

נתקפנו בפאניקה. ולא שכחנו את זה מאז.

וגם כשהן בשיעור ספורט, אף אחת מהבנות לא מתייחסות אליהן.

הן מנודות.

הן מבקשות, מתחננות שימסרו להן כדור, ואם הן מקבלות כדור, זה רק פוגע להן בראש.

וזה מצער, והנידוי הזה עצוב. אבל הן עשו זאת לעצמן.

הן נהיו מפחידות. רעות לאחרים. מטורפות.

והן שוב יהיו במיטיבי לכת בטיול השנתי. ושוב ישבו בקדימה של האוטובוס.

ושוב ישילו שערות בכל מקום, וידברו על הקליפ החדש של בריטני ספירס או איזה נהדר הדיסק החדש בסדרת היטמן 666.

והן ימשיכו לעשות את הכל בצורה רובוטית ולא יצאו מהבועה שלהן. ירוצו הביתה אחרי ביצפר, לא ילכו לאכול וישר יתיישבו להכין שעורים.

ימשיכו לכתוב במחברות מלפני שנה ושנתיים.

ימשיכו לשמור על כל שקל ושקל, בקמצנות נוראית, למרות שיש להן.

יעשו הסכם שהן תורמות רק 10 שקל למתנה לימי הולדת של כל אחת מהן.

יעשו ייסורי מצפון לאחרים כשהם קונים משהו חדש ומתלהבים בזה בפניהן.

ימשיכו להתחנף למורות וללקלק להן.

וכשאחד מהבנים המגעילים של הכיתה ייטפל לאחת מהבנות, הן לא יעזרו זו לזו. הן יחכו שהוא יסיים, ובינתיים ישתקו ורק יבהו במעשה.

והן שוב ירכלו זו על זו מאחורי הגב, ויתייחסו בצורה מגעילה. ויהיו צבועות וסרוּחוֹת. וכשהן יהיו יחד הכל יהיה טוב ונחמד שוב.

וכשהן יריבו זו עם זו, זו תהיה מלחמת חורמה. צעקות. ציפורניים. אבל יום אחרי הכל ישוב להיות כשהיה. נעים.

וזה מגעיל אותי.

הכל כ"כ מגעיל אותי.

והיום הוזמנתי למסיבת יום הולדת של אחת מהן. ואני זוכרת טוב מאוד מה קרה כשהלכתי בשנה שעברה.

גם אז שנאתי אותן. אבל היה לי כ"כ לא נעים לא ללכת.. בכל זאת, בחורת היומולדת היא לא מסופ' רגילה. אבל היא חברה טובה שלהן.

לא נעים, הייתי חייבת להראות נוכחות.

והן דווקא שמחו לראות אותי. הן כן שמחות לראות אותי. אלו שמהכיתה שלי, כמובן, כי החברות המסופ' שנמצאות בשכבה שונאות אותי, וזה הדדי ונעים לי.

אני מצחיקה אותן. זה בגלל שהן צוחקות מכל שטות, וחוש ההומור שלי מפותח מדי. והציניות חוגגת. והן צוחקות. כי הן טיפשות. הן טיפשות כי אין להן חוכמת חיים. הן רק חורשות בבית הספר. וכולנו יודעים שהחומר שמלמדים בבית הספר לא גורם לנו להיות חכמים יותר או מבינים משהו ממה שקורה בעולם. הן טיפשות, אטומות.

והגעתי לאותה מסיבת יום הולדת, וכמו שאמרתי- הן שמחו, אבל ישבתי בצד.

למה?

שאלה נהדרת.

ישבתי במרפסת וצפיתי בהן.

רוקדות סלסה זו עם זו. שומעות מוזיקה.. שלא נעימה לאוזניי. מדברות על טלנובלות. מדברות על שעורי הבית.

ואני ישבתי וצפיתי. ואח"כ הגיעה המסופ' עם הפטישים בראש. והתיישבה. ואז נשכבה על הספה שמולי. ואני לאט לאט הרחקתי את עצמי ונדחקתי יותר ויותר לספה.

מנסה להפנות מבט, אבל לא מצליחה. כי היא הצחיקה אותי.

היא שוב תפסה לעצמה את השיער השרוף והמגעיל שלה, ושוב עשתה כאילו כואב לה הראש ושוב דופקים לה בו עם בלטות. והמוזרות האחרות באו לנחם אותה.

אני לא יכולה לסבול את זה גם היום.

והן ממורמרות. שאף אחד לא אוהב אותן. שאין לאפאחת מהן חבר, או שאפאחד מהמין הזכרי לא רוצה אותן. מעניין למה.

ובגדנ"ע, שנה שעברה, שמעתי סיפורים משעשעים מכבשה ופרנואידית.

אחת מהפסיכו קילריות הייתה איתן בחדר. ממורמרת, יצאה מהמקלחת המשותפת רק במגבת כחולה שבקושי מכסה חצי מהגוף, כי יש הרבה מה לכסות, ושאלה אם לא אכפת להן שהיא תתלבש בחדר.

מה הן כבר יכלו להגיד?

והיא מבקשת מהן שלא יסתכלו (הן לא יעשו את זה ככה, מפחידה שכמותך. הן רוצות לשמור על עיניהן) ואז עוד ממלמלת לעצמה "כי אתן גם ככה לא מסתכלות עליי אף פעם" בנימה ממורמרת.

והן יוצאות מהחדר ומתפקעות מצחוק.

ואז הן מספרות, שמסופ' מפחידה אחרת, פתחה בשיחה נורא מעניינת באמצע הלילה עם מסופ' אחרת והשיחה הלכה כך (ודמיינו זאת בקול מעוות ומפחיד):

- א', מה את אוכלת?

- אני אוכלת קבנוֹס!

- מה זה קבנוס?

- קבנוס זה בשר משומר!

-ומה יש בפנים? ולמה את אוכלת את זה בלילה?

ואלו, בערך, השיחות שעוברות עליהן יומם וליל. שיחות על מה זה קבנוס.

בררר..

אחרי שהן יהרגו אותנו הן יטחנו אותנו ויהפכו את השכבה לקבנוס אנושי גדול אחד.

אני לא רוצה להיות שותפה לזה, ולא רוצה לקחת בזה חלק.

ואני לא מתקרבת לחבורה הזו שלהן.

ואם תהיה לי הזדמנות בטיול השנתי, אני אדחוף אותן בטעות מההר ואאשים את הבנים המוזרים עוד יותר של השכבה.

אין לי בעיה עם זה.