"ביפביפביפביפביפביפביפ"- אמר השעון המעורר.

"תודה הדס. בכביש מספר פחחחרנק עומס תנועה מפחחחרנק עד לפחחחרנק. כביש המנפחחחרנק נפחחחרנק לתנועה עקב פחחחרנק בכביש. בכביש פחחחרנק תאונפחחחרנק פחחחרנקכים ועומס תנועה בגלל סקרנים. פחחחרנקפחחחרנק. זה היה הדיווח מהמסוק של חברת פלאפון".

וכל זה קורה ב-6:20 בבוקר.

כמה נעים לא לגור במרכז.

עייפה מעוד לילה נטול שינה נורמלית, קמתי, והתחלתי לחפש את הגופייה הלבנה והרוסיה שלי שקניתי עם האוקראיני. מצאתי 5 גופיות לבנות, כולן עם חורים, כולן כבר לא כ"כ לבנות, וכולן מסריחות, אפילו אחרי אמבטית בגדים. מצאתי הכל, אפילו את הפלטה שלי מכיתה ז', אבל לא את הגופיה.

מנוולת.

זנחתי את הרעיון למצוא אותה, כי יש עוד 4 חולצות לבנות וצחורות שתלויות על קולב.

אני מניחה שזו כבר התמכרות. אף אורך לא מתאים לי מספיק. ובכלל- אני לא אוהבת את זה כשזה ארוך. אני אוהבת את זה קצר, שפיצי ומחודד. כמו שלי. אם זה ארוך מדי- אז יש לקצר. ואם זה קצר מדי אז.. זה בחיים לא יצמח :(

אנחנו עדיין מדברים על שיער, כן? K

סידרתי את השיער אחרי שהסתפרתי אתמול. ידעתי שזה לא היה רעיון חכם. יצאתי מהמספרה במראֵה והרגשה ששוב הוא הפך אותי לילד קטן וצהוב ורוסי ושמן שאיבד את האמא שלו.

הכל בשביל תמונת המחזור המטופשת.

באמת תכננתי לגדל את השיער עד לצילומים, אבל נחמד שרק לפני שלושה ימים הודיעו שהיום מצטלמים.

איך, בעוד שנה מהיום, אוכל לישון בלילה, כשתמונתי תתנוסס לה על עוד קיר נידח בבית הספר, וילדים קטנים ומנוולים יעברו ויגידו- "היי! תראו! יש כאן תמונה של ילד קטן וצהוב ורוסי ושמן! חהחהחה!"?

איך אוכל למות בשקט בצבא כשבכל פעם שהפריחות החמודות יחפשו תמונות של אנשים שווים מהמחזורים הקודמים, הן יצביעו על תמונתי ויגידו- "איכסה! איזה בחור רוסי ומכוער! אני חושבצ שהוא איבדז אצ האמא שלו!" ואז הן יביטו בשם הסרוּח שלי, ולא יבינו למה מישהו הדביק תמונה של בחור מעל שם של דודה זקנה?

אבל אני חזקה. לא אתן למחשבות אובדניות כאלו להטריד את מנוחתי. אם בשנה הבאה הביצפר יישרף בטעות, תדעו שזו לא אני שעשתה זאת.

ובדיוק אז מצאתי את הגופיה הנהדרת והמנוולת כאחת שלי מתחת למיטה, איפה שגושי האבק והצרצרים מסתתרים.

הפעם לא עליתי את הגרין מייל שלי לביצפר ברגל. העדפתי לקחת את המכונית. מסיבות מובנות כמובן. באמת שאין לי כוח להזיע על החולצה שלי. ראיתי גם את המסופוטמיות-לידֶר בדרך ולא עצרתי לה. כי אני זונה, וגם כי אין לי מצב רוח לאסוף את השערות שהיא תשיל לי באוטו.

בבית הספר, כתיבת חיבור באנגלית. ומיד אח"כ- השואה.

יורדים למקלט. התקהלות המונית ליד הדלת מעידה כי הצלם כבר בפנים והוא עושה את מלאכתו בצורה הטובה ביותר, לאט ועקום.

אחרי רבע שעה, כשכבר הגיע תורי, התיישבתי מולו, מאיימת עליו שאם הוא לא יעשה את זה טוב, הוא כבר ישמע מהחברים והשכנים עולי חבר העמים שלי.

אבל לו זה לא הזיז. הוא המשיך לנסות להיות מצחיק. כשאנשים נורמלים מסיימים עם התמונה תוך 2 דקות, אני יושבת 10 דקות מולו, מנסה לחייך את חיוך הלוויתן שלי, מגלה שזה מכוער מדי. מנסה לסגור את הפה, מגלה שהוא מכווץ מדי. בזבזתי לו 5 תמונות, כשאחת מהן הייתה עם ראשי בין הידיים, כשכל הגוף נטוי אחורה בייאוש.

בסופו של דבר הוא תפס את הרגע. כשהפה סגור וקשוח, וה"עיניים..." כפי שהוא אמר "... עגולות (עושה עיגול עם האצבעות העקומות שלו) וירוקות, והפה מעיד על מבט מסתורי ואפל".

הוא גרם לזה להשמע כ"כ יפה וקשוח. בטח יצאתי חרא.

אבל זה בסדר. לא אכפת לי.

הביצפר בין כה וכה יישרף.

בשיעור ספרות, נכנסת מישהי לכיתה ואומרת שמי שהצטלם עם גופיה, צריך לחזור ולהצטלם שוב עם חולצה שמכסה את הכתפיים.

אני סורקת את האנשים שיושבים בכיתה. עוברת אחד אחד, מחפשת כתפיים, אך כל מה שאני מוצאת הם מבטים חודרים הנעוצים בי. ממצמצת.

מורידה את הראש, מסתכלת על עצמי מלמעלה ומקללת את היום בו נולדתי.

אני היחידה עם גופיה בכיתה.

למה אף אחד לא אמר לי שלא מגיעים עם גופיות?

למה דווקא אני, הבחורה היחידה בבית הספר שלא יודעת להצטלם ולא יוצאת טוב בתמונות, צריכה לשבת שוב 10 דקות מול היצור הנאלח הזה ולהצטלם שוב?

התחלתי לחפש מישהי שתלווה לי את החולצה הלבנה שלה. אבל כולן או מפותחות מדי או לובשות חולצות עם מלמלה.

בסופו של דבר תפסתי מישהי בשערותיה וגררתי אותה עד לשירותים. מפשיטה אותה בחושניות, גונבת את חולצתה ובורחת משם, משאירה אותה בחזייה, רועדת ועירומה בשירותים המדליקים של בית הספר.

רצתי שוב למקלט, דוחפת את הבחורים החסונים והשעירים של כיתת המב"ר, ומתיישבת מול הצלם. "עשֵה זאת מהר ובלי טעויות" אני מכריזה קבל עם ועדה.

שוב, הטמבל מנסה להצחיק אותי, ולצערי, מעלה על שפתותיי את חיוך הלוויתן המוּכר.

אבל הוא לא מראה לאף אחד איך הוא יצא בתמונה. ואני יודעת איך יצאתי. עיניים חצי עצומות, חצ'קונים שהחליטו לצאת החוצה ברגע שהפלאש פוגע, קמטים מסביב לאף, סנטר כפול, וחיוך חושף שיניי לוויתן רוסי.

יצאתי משם, כועסת וממורמרת וחזרתי לשירותים. בכל זאת, לא נעים להשאיר אותה רק בחזייה. היא עוד עלולה להוציא עם זה עין למישהו.

בסוף היום, יצאתי החוצה ופגשתי את הבהמה, א' השמן, פרנואידית, כבשה והרקולס, שקיימו שיחת ועידה לא מעניינת במיוחד.

רצינו ללכת לאנשהו. לעשות עם עצמנו משהו מגניב. חלק מההצעות היו ללכת לאכול אוכל דפוק, או לשבת אצל הרקולס בבית. עד שכבשה'לה הציעה לנסוע לעכו.

עיניי נדלקו.

שם התפצלו דרכינו, הרקולס וכבשה לביתה של הכבשה, אני, א' השמן ופרנואידית לכיוון השני, ובהמה נשארת ללמוד עוד שעתיים.

פרנואידית חוזרת לביתה, ולא באה איתנו, כי אלוהים יודע למה.

אני וא' השמן נוסעים לנפח אוויר בגלגלים שהיו צריכים את זה.

חזרנו הביתה, לקחנו כסף, ונסעתי לאסוף את השתיים האחרות.

מאושרים ומחוייכים יצאנו לדרך. ביציאה מהעיר, היינו עדים לבן מיעוטים טיפש, שהחליט לעשות דאווינים, פלאברות, דאחקות וצחוקים ומי יודע מה עוד, עבר כמעט באדום, לקח את הסיבוב חד מדי והתחיל להסתובב בצורה מגניבה כ"כ על הכביש, עד שנתקע בגדר. אני חושבת שזה האוטו הראשון שאני רואה, שלוקח רוורס אחורה בכביש שאינו-עירוני, וממשיך לנסוע אחרי תאונה שכזו.

ניחא.

הגענו לעכו, כל אחד מנצל את כישורי הניווט שלו כדי להגיע לעיר העתיקה, שאגב, לא ביקרתי בה מעולם. אכן, ילדות עשוּקה.

כישורי הניווט שלי לא אכזבו גם הפעם, ותוך דקות ספורות וסיבובים לא מעטים בככרות מצאנו את עצמנו בתוך ים של מכוניות בעיר העתיקה, מחפשים חנייה.

ירדנו מהאוטו, לא אחרי שהחבאתי כל דבר שנראה לי חשוב. את הפאנל של הרדיו דיסק הכנסתי לתא הכפפות, את משקפי-מייקל-ג'קסון המגניבים של אמא שלי החבאתי מתחת למושב, ומטבעות שהיו ליד ההילוכים הוצאו ממקומם באכזריות.

כך החלנו משוטטים להנאתנו בסמטאות החשוכות, דורכים בבריכות דם ושמן דגים. כשהחלטנו שעלינו ללכת ולאכול בחומוס סעיד, גילינו שזו הייתה החלטה מטופשת, אך נבונה לבסוף.

אותן סמטאות צרות לא הקלו עליי, והסכנה שבכל רגע דג יקפוץ וישפריץ לי לעין הייתה קרובה.

כמה שיקוצים ודגים שאינם מפריסי פרסה יש במקום המחולל הזה! איזו טריפה! שמע ישראל!

הגענו לחומוס סעיד, וחיכינו בחוץ 5 דקות, כי היה די צפוף בפנים.

מה שקרה בפנים סודי בהחלט. רק אוכל לספר שהיו שם הרבה מנות נוספות של חומוס מעולה, מלחמת זיתים מרים, חנק מרצון מטופש להוכיח שאני לא אשכנזייה ואני כן יכולה לאכול פלפל חריף ועוד ועוד.

כשיצאנו משם, נכנסנו לחנות בקלאוות קטנה, שם קניתי אין ספור קופסאות עם מינֵי מתוקין כדי להביאן לאנשים פה שמגדלים אותי מאכילים אותי ומספקים לי בגדים כשצריך.

חזרנו לאוטו, חושבים מה נוכל לעשות עכשיו. החלטה מהירה- נסּע לים.

נסענו בדרך לא דרך, חנינו בחנייה לא חנייה, וטיילנו בטיילת לא טיילת. הים היה לא ים, והילד שקילל אותנו ורכב על סוּסוֹ כלל לא היה ערבי.

השתוללנו בטיילת, נהנים מהנוף המדהים של קרני השמש החמימות שמאירות את הצהריים ומסנוורות אותנו כשהן פוגעות במים. אני וכבשה התיישבנו בקצה החומה, גבוה מעל המים הרדודים, והרקולס וא' השמן החליטו לחפש דרכים תת קרקעיות כדי לעבור לצד השני.

התחלנו להשתגע ולצלם כל דבר שראינו, וכל דבר שיכולנו לעשות על החומה בלי ליפול פתאום ולמות. היא צולמה בפוזה חושנית כשהיא מלקלקת לעצמה את אצבעות רגליה, והתמונה החושנית שלי הייתה עם הגב נטוי אחורנית, שיער מתנופף ברוח, ורגל ישרה שנתלתה סתם כך באוויר, כשאחת מאצבעותיי נתחבה בברוטליות לתוך האף.

השניים המטורללים חזרו, והמשכנו בדרכנו לכיוון העיר העתיקה. מכוניות לא מעטות ניסו לדרוס אותנו בדרך, אך זה לא מנע מאתנו להמשיך לעמוד על הידיים באמצע הכביש או לקפוץ בצורה מטופשת.

פתאום!!!!!111111

מצאנו גומחה בחומה, מין פתח שבקצהו גדר, הצופה אל הים. עמדנו שם, מסתכלים על מה שמתחתינו.

דגים, מכנס בורדו, תרבד וגופה.

התחלנו לירוק על הדגים, בתקווה שיאכלו את המוצע להם.

גם א' השמן לא טמן ידו בצלחת, לקח את ה*חרררנק* של החיים שלו, שאב את כל מערכת הלימפה, והוציא אותה בצורת סמוכטה ענקית שעשתה, אני חייבת לציין, די הרבה גלים ועיגולים בים.

לא אשכח לציין שהדגים שבעו מזה מאוד.

אחרי שכולנו התייבשנו בשמש הקופחת, שמנו פעמינו חזרה לאוטו, ומשם הביתה.

בדרך ראינו:

3 אמבולנסים שגרמו לפקק ענק של מכוניות ונהגים סקרנים שמתים לדעת מי מת

חמור דרוס

חתול דרוס

כלב דרוס

וערבי מוכר תאנים דרוס.

מה רבה הייתה השמחה.

ומחר...

מחר זהו יום מותי. לא משנה כמה כפפות וכמה מגיני שיניים יעטרו את פי. לא משנה כמה שנים אני כבר מתאמנת ומהן יכולותיי.

מחר אחטוף את המכות של החיים שלי.

כולי תקווה שהסבל לא יהיה נוראי כ"כ, והלוואי שהתחת יבוא ללוות אותי בדרכי האחרונה.

היוּ שלום, מחמדים שלי.