קמתי בבוקר בבהלה, זיעה קרה ונעימה מעטרת את גופי מתחת לחולצה הורודה מכיתה ה' ומכנס הפליז שלא כיבסתי כבר די הרבה זמן. רצתי לשירותים, נשענת על הכיור המטונף משערות, שאריות אוכל, וכתמי אל-סבון ורודים. מסתכלת בגועל מסביב, מסתכלת בגועל על עצמי.

בחילה עזה עושה דרכה מעלה ומטה במורד הגרון המסריח גם כך.

אני לא אמורה להתרגש כ"כ.

לא כי תקעו אותי כך.

ובטח שלא בגלל מותי הממשמש ובא.

צחצחתי שיניים, משתמשת בכמה שיותר קולגייט ירוק מרענן נשימה.

אם כבר הברזתי מהביצפר, צריך לעשות משהו עם עצמי.

לאט לאט התחלתי לאסוף את כל הדברים שעל הרצפה ולזרוק אותם לסל כביסה, את כל הדפים ששוטטו בשמחה כבר כמה שבועות על השולחן זרקתי בערימה המתמוטטת במדף ליד.

מחזה נהדר נגלה לפני. הרים של פירורים, שערות קצרצרות, גושי אבק ובעלי חיים מתים עיטרו לי את שולחן העץ המשרדי שלי.

אחרי שאלו נוקו ונזרקו לפח באכזריות, הגיעה תורה של הרצפה לספוג קצת נוזלים, ואני לא מדברת על קולה שנשפכה או שוקו שחברה שלי פלטה לפני כמה חודשים ולא היה לי כוח לנקות באמת.

שטפתי את הרצפה, אחרי כ"כ הרבה זמן שהיא לא קיבלה את זה.

אף פעם לא ידעתי שהחדר שלי יכול להריח כך.

החלפתי סדינים (הציפית בצבע ירוק-נזלת כבר קיבלה כתם על כל האיזור שהראש שלי מונח עליו. מעניין מה אני כבר עושה עליה בלילה :( ).

נסיעה קצרה לקנות לאמא המנוולת עיתונים ופיתות שהיו קשות גם ככה, חזרה הביתה, והתחלה של מסע חימום וגמישות מפרך שאמור להגמיש לי את כל הפרקים והשרירים למוות המתקרב.

משום מה הגיעו הצהריים מהר. מהר מדי.

המנוולת חזרה, וצריך לאכול משהו. הסעודה האחרונה. עוף עם יותר מדי צבעים בתוכו, ותפו"א שלא טוּגן מספיק.

אפילו רבע לא סיימתי.

שוב משהו שמרעיד לי את הגרון.

עוד פעם תולעים מתרוצצות לי בבטן.

והעליתי במשקל. מהר מדי.

חטפתי הריון.

הגעתי אל הסוף.

החניתי את האוטו, ועליתי למעלה. היו שם כבר די הרבה אנשים. המון פרצופים לא מוכרים. חמודים דווקא. נכנסתי לשירותים, מסדרת את עצמי. לא מצליחה לסגור את כל הקשרים. האצבעות שלי רועדות. יצאתי החוצה מהמקום המסריח מביוב, ופגשתי את בהמה. שתינו משתפות זו את זו בכמות השלשולים שעברו עלינו הלילה.

היא, כמובן, ניצחה.

מגמישות את עצמנו, צוחקות על כוזרים שמהלכים ומתאמנים בינתיים.

המבחנים החלו.

הרמה עלובה כ"כ.

מסתובבת בעצבנות בין האנשים, מנסה לקבל קצת חיבה.

ואז קוראים לי בשמי.

-

קטע אומנותי

-

לי זה לא אכפת אם שמך הוא מעוות

או אם הוא נשמע כמו שם של מחלה

עושה לי די בסדר וזה מה שקובע

והחזה שלך הוא משהו משגע

(זיווה- פוליאנה פרנק)

-

סוף קטע אומנותי

-

עליתי למשטח, רועדת. עומדת בין שתי הבחורות שאיתי. גמדה בת 26 וג'ירפה בת 19.

26 כבר הספיקה לקרב אחד.

סדרת תרגילים מפרכים שהוציאו ממני כל טיפת חמצן שהייתה אמורה לבצע בי את תהליך הנשימה. הגרון שלי יבש.

עוד כמה בעיטות וזהו.

עכשיו לקרב.

קוראים לי ול-19.

ברגע זה פסק ההריון.

רצתי לקחת את מגן השיניים שלי, את הכפפות, ואיתו את כל המבטים של הצופים בנו.

ידעתי כבר שזה הסוף שלי, רק ממבט חטוף בבוהים בנו.

זה מתחיל. אגרוף היישר לתוך האף שלי. חצופה. איבדתי שליטה. הרבה במפתח הלב שלה. שתחנק קצת ותפלוט דם.

זה באמת מעניין לי את המלבוע.

זה נגמר. מהר. מהר מדי.

ואין לי הרגשה טובה.

אבל לא אכפת לי.

נשארתי גם אחרי שהייתי צריכה להשאר כדי לצפות במבחן של הבהמה שלי.

היא עושה הכל כ"כ יפה, ורואים שהיא מתרגשת.

ואז הקרב שלה.

בל נשכח, שעד שהמבחן שלה הגיע, חיפשנו מועמדות פוטנציאליות שאיתן היא תעשה את הקרב.

מצאנו כמה נפוחות ישבן ואגו. זו שבאמת עשתה איתה את הקרב, החליטה לשים מסכה על הפנים.

מסכה שעולה 450 ₪ ואמורה להגן על האף.

כמובן שאף אחד לא יוצא חי מקרב עם הבהמה.

היא שברה לה את האף, למרות המגן המטופש.

מגיע לה.

גם לי נתנו עוד קרב, בגלל שהבטטה ששברו לה את האף, ברחה בבכי מהמקום בלי להשאר עד הסוף.

היא בת 30 ויותר, רק חומה.

התחילה להשתגע לי שם. החלטתי לרסן אותה. בעיטה לבטן, היא עפה אחורה.

נרגעה קצת. קרב יפה. אהבתי אותו מאוד. חטפה ממני והרגשתי כ"כ טוב עם עצמי.

הכל נגמר עכשיו. תוצאות- רק ביום ראשון. בלי מוות. בלי הרבה סימנים כחולים (רק 3 על כל רגל). בלי הריון.

היום, כבר בבוקר, יש לקום ולהכין אוכל. והרבה.

חסרת טאקט מגיעה ומביאה לי רוטב מסריח ממש. חתכתי כמה עלים*, והשריתי אותם ברוטב שהיא הביאה+שמן זית.

*עלים- כל דבר שיש בו ויטמינים, ולא בהכרח דשא כמו חסה.

אחרי שזה מוכן, יש לחתוך בצל. הרבה בצל. כ"כ הרבה בצל שכל הרוע שהיה בי אי פעם יצא לי מהעיניים השטניות שלי. אני אדם טוב עכשיו. אני רוצה להציל את העולם. אני רוצה לסתום את החור באוזן, אני רוצה שלא יהיה עוד רעב באפריקה, ושלא ימותו בעלי חיים. הכי חשוב לי להציל אותם.

וככה הצלתי אותם.

בצהריים העלינו באש כמה כבשים ששחטנו, כמה עופות וכמה פרות.

גאלנו אותם מייסוריהם, אל דאגה.

אלו היו צהריים נהדרים. מתת יהוה ממש. חסרת טאקט, תמימה וחבר שלה ובלתי נראית הגיעו לארוחת צהריים. פתחנו בפיתות העבשות שקניתי ביום שישי, חומוס שהמנוולת הכינה ברוב טובה, וטחינה שעיטרתי בדשא.

העלים במרינדה בגריל שלי נחלו הצלחה, ולאו דווקא בגלל החיידקים והטינופת שהעברתי בכל פעם שעירבבתי אותם בלי לרחוץ ידיים לפני.

הקולה, כתמיד, גם כן נחלה הצלחה. ולא נשכח גם את העוגה המוכנה תוך 7 דקות במיקרוגל, מתכון מטופש שהמנוולת מצאה. אהה, כן. זה היה חלבי. אבל השמטתי עובדה חשובה זו מחסרת טאקט ותמימה ששומרות על בשר וחלב.  מה כפת לי. אני זונה.

את הערב סגרנו במשחק תחרות ציורים לוהט, שכלל עירום של כולם, ציורים אומנותיים במיוחד על גופם של שאר המשתתפים, ושמחת בית השואבה.