תפתח חלון

העובדה שנולדתי סובייטית, ועקב כך קיבלתי גם גנים סובייטים (מלבד צבעים בהירים והעובדה שאלכוהול לא גורם לי למצבים מביכים), מונעת ממני לבלות את התקופה היפה של השנה, החורף, חולה.

אני אולי גם העוף המוזר של הכיתה. בסתיו, כשרוחות הצפון מתדפקות על דלתנו, ורוב "חברי" כיתתי לובשים את מיטב בגדי החורף שלהם (או אולי כל בגדי החורף שלהם), אני נוהגת להגיע בחולצה קצרה ומעיל. אחרי העלייה המפרכת לבית הספר, אני נוהגת להיכנס לכיתה בבוקר, לפשוט את המעיל (לא.. אין כאן עירום..), לפתוח את חלונות הענק, ולתת לרוח להיכנס. כמובן שאני זוכה לשלל צעקות וקריאות גנאי כגון.

אבל זו לא אשמתי שחם לי.

אני? אגואיסטית? מה פתאום!

אף אחד לא מבין שאני פותחת את החלונות לטובת הכלל! זה לא רק שחם בכיתה, וההרגשה נעימה כמעט כמו בקרמטוריום, אלא שמחניק בכיתה. כה מחניק שריחות בוקר נעימים מצד חבריי לכיתה, מתפשטים בחמימות שבחדר, וריחות מהקצה השני של הכיתה, מחלחלים בין שערות אפי וגורמים לי לתאבון ולחשק עז לקפוץ את כל ארבעת הקומות מטה.

אני לא מדברת רק על העובדה שהרבה מהאנשים, לא שמעו על משחת השיניים. שזה פחות נורא, מאשר שישתו את קפה הבוקר שלהם. וכולנו יודעים איזה טעם וריח משאיר קפה בפה אחרי ששותים אותו.. :\

אני מדברת גם על מגוון ריחות הגוף שמתפשטים מהאנשים. אם חשבתי שלמלייאנים של הכיתה שלי יש ג'קוזי בחדר, כנראה צדקתי. אבל אולי טעיתי בכך שהם לא משתמשים בו לעתים כ"כ קרובות. גם לא בשמפו או בסבון.. ולא נדבר על החמין שהם אכלו יום לפני.. :(

ונחזור לענייננו.

רוב השעורים שמתנהלים בכיתה מבוזבזים בד"כ על ריבים, איתי כמובן, על האם לסגור או לפתוח את החלון, ואם הוא כבר פתוח, אז האם הוילון יכסה את החלון, שזה בעצם, עושה את אותו האפקט של חלון סגור.

אני אישית, לא רוצה לנשום את החיידקים המטונפים שחיים בפיהם, גרונם, קיבתם ואחוריהם של אנשי הכיתה. אולי להם זה נעים, אבל אני מתכננת לעצמי עתיד סוער ונטול שפעות למיניהן בימי ילדותי.

ברגע שהחלונות סגורים ואין אוורור, רוב הסיכויים שתדבק מאנשי הכיתה, מאשר שהחלון יהיה קצת פתוח ותנשב עליך רוח שאולי תצנן לך קצת את הפטמות.

חשבתי אולי לצאת מהבועה הקטנה שלי, לחשוף לכל את הצד הוונדליסטי שלי, ו"להעלים" בטעות את חלונות הכיתה. זה אולי יהיה קצת קשה בהתחלה, כי החלונות אולי קצת יותר גדולים ממני, ורוב הסיכויים שאפול עד למטה, אבל אעשה הכל למען המטרה הנשגבת הזו.

ואם כבר חיידקים..

הם חבריי הטובים ביותר. אני נוהגת לשמש כבית לכל סוגי החיידקים בעולם, בין אם זה לפטריות במקלחת, לעובש שצומח על כל מיני דברים שדבוקים כבר שנים לרצפת חדרי, לחיידקי האי-קוֹלי שחיים בנעימים בתוך השירותים, או לריקבון שמתפתח על סנדוויצ'ים אבודים בילקוטי.

גם בניסויים בבית הספר, כשאנו מתעסקים בחדירה לתוך ישבנם של מיקרואורגניזמים, אני נוהגת להיות נחמדה אליהם ולא להכאיב יותר מדי. המבחנות המסריחות מחתול מת בעלות המים הצהובים הן החביבות עליי ביותר. השעשוע הגדול שלי הוא לפתוח את המבחנה ולהשפריץ טיפות טיפות על אלו שיושבים לידי מהנוזל המחויידק שבידי. בד"כ אלו הן המסופוטמיות שיושבות מסביבי, כך שלא מפריע לי להשפריץ עליהן מדי פעם חיידקי בצילוס או סטרפטוקוק. הן כנראה חושבות שקופים יורקים עליהן מלמעלה.

אך המעבדה אתמול הייתה הגבול בשבילי. התעסקנו בדפנות תאי חיידקים. הם לא היו חיים אומנם, אך הם השאירו את חותמם בי היטב.

אני ובלתי נראית שוב נשארנו אחרונות במעבדה, מנסות לסיים כבר את הניסוי בכל המכשירים המשונים, לחשב מתמטית (אני לא הראש שחושב) נוסחאות, ולדייק במידה הרבה ביותר בשילוב התמיסות השונות. ערבבתי במבחנה קטנטנה את דפנות החיידקים הסרוחות ועוד כמה נוזלים רדיואקטיביים. בעודי מנערת ימינה ושמאלה את המבחנה, הרגשתי רטיבות נעימה בכף ידי. כמו בסרט טורקי, מבטי הופנה בהילוך איטי אל עבר הרטיבות, פי נפער ועיניי התרחבו ללא היכר. העפתי את המבחנה על בלתי נראית, וטסתי בכל המהירות, משאירה אחריי שובל של אבק ושערות, אל עבר הברז הקרוב. שטפתי כאחוזת טירוף את ידי, משפריצה כמויות עתק של סבון על המקום (שכחתי לרגע שאני גם אלרגית לסבון..), והכל נעשה ללא שליטה.

שכחתי לרגע אחד שהם חבריי הטובים ביותר. שיחסי הגומלין בינינו הם החמים בעולם. פשוט לא יכולתי לסבול את העובדה שהמנוולים הקטנים יכולים לחורר לי את יד ימין שלי, ומה אעשה בלעדיה? (אכתוב, ראשים כחולים שלי. אכתוב!)