מיץ בגרות

מיץ הבגרות שלי הוכחד מהעולם. נשכח, נעלם, אבד, הושמד, נשרף בשואה ואיננו עוד.

מיץ הבגרות, הדבר היחידי שעליו סמכתי מאז הבגרות האחרונה בקיץ שעבר, לא קיים עוד.

מיץ הבגרות, שבלעדיו אני נותרת יבשה, מלנכולית, קריזיונרית, נואשת ועלובה.

מיץ הבגרות, שבלעדיו אין עוד אף אחד שירווה את צמאוני ואת הדחף החייתי לבליעת דברים.

מיץ הבגרות, אותו מיץ שמחולק לכולנו בכוסות פלסטיק. מיץ נהדר שזורם לו מהג'ריקן המצהיב והרקוב של בית הספר, וגורם לבולבול של כולנו לעמוד דום.

מיץ הבגרות, שבלעדיו.. אני בסה"כ עוד סובייטית פשוטה.

זה מה שהעסיק אותי בכל הבגרות בחיבור.

אתעלם מכך שמשרד החינוך החליט להמציא את הנושאים הכי משעממים ולא רלוונטיים שהוכנסו דווקא לבגרות שלנו. ועוד היינו צריכים לכתוב על זה 2-3 עמודים!

אבל דבר לא יעצור אותי מלהשיג את מיץ הבגרות שלי. אחרי שסיימתי לכתוב את הבגרות, ואחרי שהגשתי, נשארתי בכיתה ודאגתי להוציא טוב טוב את המשגיחות מכליהן, כדי שיסבירו לי לאן מיץ הבגרות שלי נעלם. אבל הנבלות לא הסבירו. אז לחצתי חזק יותר. והן עדיין לא סיפקו לי את הפתרונים. אז לחצתי את החוד של העיפרון ברטוב של העין שלהן, וגם אז לא שמעתי את התשובה הרצויה. אז הנחתי להן, והשארתי להן את העיפרון, כדי שיזכרו טוב מי יכולה להיות האמא שלהן.

מצאתי את תמימה בסוף המסדרון, עומדת בחינניות ותמימות. גררתי אותה לביתי, ובאותו הזמן מיררתי בבכי על אובדנו של מיץ הבגרות שלי. בבית הטלפונים לא הפסיקו לזרום. מעולם לא קיבלתי כ"כ הרבה שיחות טלפון\פלאפון ביום אחד. בעצם.. בשבוע אחד.. :\ אוקיי.. חודש!

אז לא מתקשרים אליי, בסדר?!

שתינו מרק. יותר נכון, אני שתיתי והיא שלקה.

אני שונאת שולקי מרק.

סיימנו לשלוק אותו, לקחנו כסף ונסענו לסופר.

הסופר

מקום מיוחד בפני עצמו. זהו לא הסופר הקונבנציונאלי שאותו אני נוהגת לבקר שבוע אחר שבוע. הו לא. אפילו לא קרוב. זה הסופר הכי "זול" בעיר. איך הגענו לשם? אין לנו מספיק כסף כדי לקנות זבל וזוהמה לכבוד המסיבה.

את תיקהּ של תמימה שידל ה"שומר" ("שומר"- ערבי די חמוד בעל גבה אחת עם סוודר ועליו פרחים שהחליף את השומר שבדיוק הלך רגע לעיסוקיו [להשתין מאחורי אוטו אחד בחושך מול הסופר]) להשאיר בכניסה וכך יצאנו שתינו, אני ותמימה בלי תיק (אין מה לעשות. תמימה בלי תיק היא לא תמימה שלמה), לטיול בסופר. לקחנו עגלה. אני התיישבתי בפנים ותמימה בלי תיק גלגלה אותי בין המעברים. מלאנו את העגלה בכל טוּב- במבה ענקית (מישהו שם לב שהורידו מהמדפים את מסיבמבה?!), ביסלי, צ'יפס, דובונים, פופקורן, שוקאטה, קולה, אורנג'דה (שנות ה-70 או לא?), מיצים שונים ומשונים והכי חשוב- בלונים ונרות שהם גם זיקוקים (לא נורא, זה עלה רק 3.99).

הגענו לקופה, שם חיכתה לנו הקופאית הנחמדה ביותר שזכיתי להכיר בחיי.

לא רק שהיא חייכה אלינו בצביעות בחיוך מחוסר שיניים, היא גם אמרה לבחור שכנראה הכירה ועמד בקופה מאחורי, שהיא הייתה שמחה אם הוא היה עומד שם במקומנו. קצת העליב אותי, כי בכל זאת.. מה רע בקצת בשר סובייטי ומנוול? אבל סלחתי לה, כי היא הייתה יפה. וחמודה. והיה לה קצת שפם אבל זה גם בסדר. מרוב אהבתה אלינו היא גם שברה לנו את הנרות ומעכה את כל החטיפים. קמצתי אגרופים וחרקתי בשיניי. אבל בסדר. שתקתי.

יצאנו

עם חור בארנק וחור בלב השברירי שלי, לצד השני של העיר, שם אספנו את אחד הגברברים של בלתי נראית, ויחד איתו יצאנו אל מחוץ לעיר, לישוב פה באיזור, כדי לאסוף ממנו מערכת הגברה לכבוד מסיבת ההפתעה לבלתי נראית. לא יכולתי להיות יותר מעוצבנת מהנסיעה הזו. הגברבר לא מפסיק לדבר, הפקקים רבים, צלצולי פלאפון בלתי פוסקים, אוטו שבקושי גורר אותנו, וכביש מפותל ותלול כשנוסעת לפניי משאית במהירות של 30 קמ"ש. ואי אפשר לעקוף!!!!11111

הגענו למקום, ונכנסנו לביתו של בעל מערכת ההגברה. הו. הבחור אכן שוחה בכסף. הוא חי באחוזה. לא יכולתי לוותר על ההזדמנות להכנס לביתו ולהשתין שם, וכך עשיתי, ואפילו השארתי בכוונה כמה טיפות בכל מיני מקומות אסטרטגיים, כדי שיזכור אותי באהבה. :]

הבחור הודיע לנו כי מערכת ההגברה לא תכנס לאוטו שלי, והוא ינסה להביא את האוטו שלו.

מד עצבים: עולה.

נסעתי לשווא עד לישוב הנידח והסרוח הזה כדי לחזור חזרה בלי כלום, לבזבז אלף ליטרים דלק, לבזבז עליו את עצביי הרעועים ולבי החלש... חבל שלא חרבנתי לו בשירותים :[

חזרנו חזרה הביתה, והתחלתי להתלבש כי כבר היינו באיחור רציני מספיק. לבשתי מכנס 3/4 ענק ומתרחב, גרביים פסיכודליות עד הברך, חולצה ירוקה ופרוותית וצעיף תולעים פרוותי גם כן.

לקחתי חולצת כפתורים להחלפה לכל מקרה :\ (החלפתי אותה 5 דקות אחרי שהגעתי כבר..)

הגענו למקום, מערכת ההגברה הגיעה 10 דקות אחרינו. הבאתי לכולם את הבלונים ורדיתי בהם לנפח אותם עד כמה שאפשר. לא הרבה התלבשו כמו שתוכנן. חלק מהמסופוטמיות השקיעו בלבוש (חצאית ורודה ועגילי ענק ורודים) וחלק בבגדיהן הרגילים. אין לי מושג מה רגיל כי הכל עוטה שיער.. :\

בשלב מסוים תמימה הביאה את בלתי נראית כשצעיף מכסה את עיניה. עמדנו במעגל מסביבה, הפעלנו את המוזיקה על "שוב הדיסקו כאן" ונתנו לה להוריד את הצעיף.

אכן, התכסיס המדליק אבד.

היא הופתעה חושרמוטה.

אז התחלנו לרקוד שנות 70. אני ושרוך אפילו המצאנו ריקוד במיוחד ודאגתי לרקוד אותו עד סוף המסיבה. הרבה אבבא, קווין, בי ג'יז, דורבנים, גרי אקשטיין ולהיטים שונים כמו "פופקורן" ו"סאני". השתוללנו כאילו אין מחר, ורקדנו עד כלות נשמתנו. בשלב מסוים שרוך החליט להרים אותי ולעשות ממני כדור ג'אגלינג גדול. זה היה דווקא די נעים :] לקראת הסוף, פוצצתי בלונים בחיבוק עם גברברי המסיבה, והקירבה הייתה נהדרת.

12.1.2004

12 בלילה. צלצול טלפון אחד.

-הלו?

-מזל טוב!

-תודה! :]

-ביי

- :\

12 בלילה ודקה.

-הלו?

-(בלחישה) היי

-שלום

-המון המון מזל טוב!

-בלתי נראית.. את נשמעת מנומנמת קצת..

-חיכיתי מ-23:30 עד עכשיו כדי להתקשר וכמעט נרדמתי

-הא :|

-טוב ביי.

מיד אחריה התקשר עוד חבר טוב ודיברנו רבע שעה.

ואז... אז :( אז קיבלתי את הברכה הכי יפה, מרגשת וסוחטת דמעות שקיבלתי בחיי.

ואז הלכתי לישון, מייחלת שהיום הזה לא יהיה נוראי כ"כ.

מאמא באה להעיר אותי ב6:30, הביאה לי מתנה מסבתאבטטה (500 שקל!) וסימניה שהיא הכינה לי בעצמה. לארוחת בוקר קיבלתי עוגת שוקולד חמה ופחזניות. איזו שחיתות.

יצאתי לבית הספר, בדרך שוחחתי עם אחותי בפלאפון.

בבית הספר שקט. דממה. כל קומת השכבה חשוכה, והמסופוטמיות עומדות בקצה השני. הן רצו לקראתי וחיבקו אותי חזק חזק אל ריח הגוף הנוראי שלהן ואל הזיפים המעקצצים.

בשיעורים הבאים, אף אחד לא שם לב.

בהפסקה, אף אחד לא ידע.

כולם שכחו :(

אווריל לאבין

אווריל לאבין, בחורה מכיתה י"א שנואשת להראות כמו הזמרת, גם לה היה יום הולדת באותו היום. אווריל קיבלה מחברותיה הפריקיוצ המון בלונים ורודים וחמודים. חמודים ממש כמוה!

היא אפילו חיבקה אותי כי היא שמעה שגם לי יש. כמה חמוד מצידה!

ישבתי בהפסקה, צוחקת עם בננה ובהמה, כשפתאום מישהי צועקת לי להסתכל למעלה לשכבה שלנו.

פי נפל ארצה, ורוק החל לנזול. עמד שם אדון רוסי חמוד ושמנמן, אוחז בידו כמליאנטה תלפים בלונים ענקיים שמחכים רק לי. תפסתי את הפה והחזרתי אותו למקומו, ועליתי בבושת פנים למעלה, כשאחריי עוקבת המולה של "היום יום הולדת" ששרו לי ערסוני י"א.

חזרתי חזרה למטה, סמוקה כולי, והתיישבתי כשהדבר הזה מתנפנף לי מעל הראש.

לאחר ההפסקה, היה לי חלון ונשארנו באותו המקום. זכיתי לקבל גם די הרבה סוכריות על מקל מתמימה ובלתי נראית. נחמד מצידן שהן מאיצות את התפתחות החצ'קונים בפרצופי.

קיבלתי מפרנואידית ותמימה מתנות, והדבר שימח את לבי עד מאוד.

המתנה הטובה ביותר שקיבלתי

צמר אמר כי הוא מוכן להביא לי מתנת יומולדת. שאלתי מה הוא ייתן לי, והוא אמר שילמד אותי איך להעלות גירה.

ספקתי כפותיי בהתרגשות וחיכיתי שילמד אותי את הסוד הנפלא של העלאת גירה.

הוא עיוות את פרצופו בצורה נוראית, ופתאום פלט סמוכתה ארוכה ומימית שנחתה על המדרגה. היא הייתה בצבע חום וזה בעבע על המדרגה. לא יכולתי להתכחש למראה הנהדר והתחלתי לצחוק את נשמתי החוצה. אני אולי צחקתי, אבל שאר חבריי שישבו שם לא חיבבו את הרעיון :\

בננה הניח בדיחת בזוקה על הקיא, כדי שמישהו יראה בדיחת בזוקה על הרצפה, ירים ו.. הפתעה!!!! גירה.

חיכינו ליד הבריכה הקטנה, עד שמישהו ידרוך בה. אווריל לאבין החמודה עברה שם עם מלוא הבלונים החמודים שלה ו... דרכה על המיץ :] ואז גם גררה הכל עם המכנס החמוד שלה.

איני יכולה לתאר לכם את ההתרגשות שאחזה בי.

לחזור הביתה בסופו של יום...

בסוף היום, חזרתי עם פרנואידית הביתה, אכלנו אוכל סיני נהדר שמאמא הכינה, טחנו בכיף פחזניות. אח"כ באו לבקרני עוד חברים והיה כיף ומשמח. זכיתי גם ללכת לסנוקר ולבקר שם את הנודניק שנסע איתי להביא את מערכת ההגברה. ניסיתי לצלם לו את שערות הישבן אבל העליתי חרס :( או רק גירה.

היומולדת האינטרנטי הכי טוב שהיה לי מעולם :"(

פוסט יום ההולדת ההזוי שלי זכה ליותר מ-50 תגובות. זה אולי הפוסט הכי מוּגב בתולדותיי בישרא, ולכם התודה.

באמת. מעולם לא ראיתי כ"כ הרבה הצעות לתקתק לי את הצורה, מאנשים שבכלל לא מכירים אותי.

מי יודע? אולי אני בכלל זקן-מקריח-עושה ביד שרק מחכה לאיזה בשר רך וצעיר כדי לבצע בו את זממו?

אבל שתדעו שזה מעשה טוב מצדכם להציע לתקתק אותי כך.. :\

הצעותיכם היו מגוונות ונפלאות ובאמת שהיה לי קשה מאוד לבחור, ולכן, תנו לי עוד קצת זמן לחשוב על זה, ובפוסט הבא אספר לכם גם על "מסיבת ההפתעה" שעשו לי וגם אכריז מי ניצח ומי יזכה באהבתי הנצחית + כלום, כפי שהובטח.

ומה אתם אומרים על העיצוב החדש? שווה לתקתק אותי עכשיו? :(