אפטובוס

אדם נורמלי היה מתעורר בשעה 7, אולי 8 בבוקר. אדם לא נורמלי, היה מתעורר ברבע ל-5, כשהשמש עדיין לא חשבה אפילו להסתובב סביב הכדור וכשאפילו הציפורים עדיין נמות אחרי המאורעות החמים והסקסיים של ליל אמש.

שלפוחית השתן שלי, עדיין לא חשבה אפילו על להתחיל לייצר שתן, ורקבון השיניים שלי עוד לא החל להתפתח.

כך שלמקלחת לא היה טעם להיכנס בחצי השעה הראשונה, וארגנתי את תיק הנסיעה שלי. סנדוויצ'ים הכנתי לרוב, לקחתי איתי בקבוק מים ענק (ככה זה כשאתה בהמה), נרתיק (לא זה) הדיסקים שלי, חבילת הטאקי שתמימה קנתה לי ליום ההולדת, הזימון, חולצה שקניתי בשוק השחור שבביתה של בהמה ועוד כמה דברים דפוקים כאלו של נקבות. הכנתי טוסטים (כמובן שנשרפו לי. ובכלל, מי יכול לאכול ב-5 וחצי בבוקר?), שתיתי מים, והלכתי להטיל מימי. הכנסתי את כל הדברים הלא חשובים לתיק, ואת הדברים החשובים שכחתי, וזאת גיליתי אחרי שכבר הייתי בתחנת האוטובוס. שני המאבטחים (מאבטח ומאבתחת [ויש לה חושרמוטה אחד ענק]) צחקו כשראו מה שלבשתי. סה"כ חולצה דקה ומכופתרת. סקסי וחמוד. אז מה אם הם לבשו מעילי ענק מפרוות מינק. זה שאני רוסיה ולא מזיז לי הקור שבחוץ זו לא אשמתי.

האפטובוס הגיע, ואיתו ערבושים שונים ומשונים. תמימה פתחה את תא המטען, כדי להכניס את תיק הטיולים הענק שלה (הייתה צריכה לנסוע לטיול של יומיים אח"כ) ועלינו לאפטובוס. במדרגה הראשונה פתאום גיליתי שהאקס של חסרת טאקט עולה גם הוא לאפטובוס, והשמחה הייתה רבה. האפטובוס כולו היה תפוס כאילו מובילים אותנו לאיזה מחנה השמדה שעושה נעים בגב, וכל אחד היה צריך לשבת במקום אחר. תמימה ישבה כסא לפני בצד השני, ואני תפסתי את מקומי ליד ערבושית שהריחה די טוב, והיה לה תיק מְלָקַה בצבע לבן וטורקיז וזהב. אני ניסיתי לנום, אך העליתי חרס בידי. האקס, עלה לאפטובוס יחד עם אחיו החייל כבד השמיעה (הוא לא באמת כבד שמיעה. אך אני חושבת שהעניין עובר במשפחה שם בגנים) והשניים החליטו לדבר כל הנסיעה.

לא לדבר. לצעוק.

השניים לא שמעו זה את זה, ורוב השיחה שלהם הסתכמה במילה אחת.

- מתי אתה חוזר הביתה?

- מה?!

- מתי אתה חוזר הביתה?!?!

- אין לי מושג.

שתיקה.

כעבור 3 דקות:

- איזה ספר רצית לקנות ביום חמישי?

- מה?!

- איזה ספר רצית לקנות?!?!

- לא יודע. סתם בחנתי את הספרים

- מה?!?!

- לא החלטתי!!!

- אההה..

כעבור 3 דקות:

- אז לא בחרת ספר?!

- מה?!

- ספר!! לא בחרת?!

- לא. יום אחר אולי.

- מה?!

- לא משנה.

- יש לך שם בכלל זמן בבסיס לקרוא ספרים?

- מה?!

- יש לך זמן?!?!

- כן, בערב, לפעמים.

- מה?!?!?!

וכן הלאה וכן הלאה, עד שמוחי החל להתאדות, ולמזלי כבר הגענו לאן שהיינו צריכות להגיע. אני ברחתי מהאפטובוס כל עוד נפשי בי, משאירה מאחור את שני החירשים עילגים פיסחים האלו. חטפתי את תיקה של תמימה, ורצנו לתחנת הרכבת. קנינו כרטיסים, הטלנו מימינו בשמחה, ותמימה גנבה בשבילי נייר טואלט, כי שכחתי את הטישו שלי בבית, והייתי מנוזלת עד מאוד.

רכבת

בתחנה מצאנו את חברינו שעברו לגור בקומונת הִיפִּים של הנוע"ל, והצענו להם לשבת איתנו ברכבת ולשחק איתנו טאקי. הם התחמקו באלגנטיות בתירוץ שאינם יודעים לשחק טאקי (מי לא יודע?!), אבל אני חושבת שזה בגלל הריח שלי.. :\

עלינו לרכבת, ותפסנו לנו מקומות. כל הדרך שעשענו עצמנו במשחקי טאקי מלהיבים כשבכל פעם מי שמפסידה מקבלת עוד שני קלפים. למזלי ניצחתי רוב הזמן. טחנו פיתות עם שוקולד, עד שעלו כמה בנות רוסיות עדינות ומעצבנות והתיישבו לידנו. גילינו כי גם הן נסעו לאותו זימון, ושמחנו שאנו לא היחידות שם. כשתחנת בנימינה קרבה, העמסנו את התיק על תמימה, והתקדמנו לעבר היציאה. היה ליד הדלת איזה חכמולוג שכל הזמן איים על כולנו שהוא יילחץ על הכפתור הירוק שפותח את הדלת.

מה כפת לי אבל אם הדלת תפתח. העיקר שהוואקום שבחוץ ישאב אותו והוא ילך לעזאזל.

ירדנו מהרכבת ולא הבנו על מה כל ההמולה. אז הבנו שאנו צריכות להחליף לרכבת שאליה כולם רצים. הסתבכנו בין הרציפים והמדרגות, ואיבדנו זו את זו. בסוף מצאנו (מן הסתם. אחרת לא הייתי ממשיכה לספר).

עלינו לרכבת האדומה והמגניבה, ועד שמצאנו מקום.. :\ פייי.. התיישבנו ליד חיילת ממורמרת שנסעה עם אביה מזיל הריר הלבן, והצטופפנו עד מאוד (התיק הענק של תמימה יותר גדול ממני. פחד אלוהים). ירדנו בהרצליה, שם מצאנו שתי בחורות חמודות מהעיר שלנו, עלינו על מונית, ונסענו אל עבר השקיעה כשציצים קופצים מכל הצדדים.

בניין חיל האוויר

המקום הראשון שאליו נכנסתי, היה השירותים של המקום. איזו השקעה! הקירות מעץ, השירותים נקיים ויש הרבה נייר טואלט! שוב תמימה גנבה קצת נייר בשבילי. בכל זאת, לא הפסקתי להנזיל.

קיבלנו טפסי סיווג בטחוני, ועלינו אל האולם. שם מצאנו שני כסאות שנראו נוחים בהתחלה, אך התבררו כמאוד לא נוחים, והתיישבנו ליד בחור שהספיק להירדם כבר על הרצפה. בעטתי בו קצת כדי שיזוז וייתן מקום לרגליי הקדושות והמסריחות, והתמקמנו כמו שלא התמקמנו מעולם. הבטנו מלמעלה על כל הצעירות הפעורות וחמשת הבחורים שהפתיעו בבואם (אני לא בטוחה כ"כ על היותם בחורים) ומצאנו כמה בנות מהשכבה שלנו. קצת לא ברור מה הן עשו שם כי בכל זאת, אני לא מאמינה שבנות שכל מה שהן יודעות זה לעשות תסרוקות לחברותיהן המשופמות ולדבר על בנים, אמורות גם הן להבחן על תפקיד כ"כ מסובך.

אחרי הרצאות שארכו כשעתיים על מגוון התפקידים המדליקים שיש לחיל האוויר להציע לנו (לערבב קפה ולמצוץ למפקד) חילקו את כל הבנות לקבוצות. לקחו ממני את תמימה, ונשארתי בודדה וגלמודה בהמון האסטרוגן והפרוגסטינים שסבבו אותי.

נכנסתי לכיתה, והתיישבתי בשורה הראשונה.

זו הייתה טעות חיי, משום שסבלתי די הרבה מהריר שנזל לחיילת שלא הפסיקה לצעוק עלינו, וכשהיה צריך להחזיר את טפסי המבחנים, הכל עבר דרך שתי ידיי השמאלניות, והכל נפל על הרצפה.

-המשך לא יבוא-