ממורמרת

בעודי יושבת בכסא המתנדנד, כשמתחתיי התיק הגדול והרוסי שלי שמלא באוכל שמתחיל להעלות ריח חריף קמעה ובבקבוק מים לא קטן במיוחד, אני מגלה כי לכל הבנות שבחדר תיק צד חמוד קטן וורוד, כזה עם שתי רצועות פרוותיות שנתלות על הכתף, ושהריץ' רץ' בו לא באמת נפתח, הוא סתם נמצא שם, בצורה ורודה ומזעזעת בשביל היופי, ושכל מה שיכול להכנס לשם זה רק טמפון. בגודל הכי קטן שלו.

מעולם לא הבנתי איך אפשר להסתדר בעיר אחרת עם תיק כ"כ קטן. לפעמים אני מרגישה כה מטומטמת כשאני סוחבת איתי את תיק בית הספר שלי לכל מקום, כשכולם באים עם פאווץ' או עם תיק צד חמוד שכזה. לרוב מסתכלים עליי מוזר. ובדר"כ, לא מסתכלים עליי כלל.

הסירו דאגה מלבכם.

(לעומת זאת, אם תראו אי פעם מישהי בעיר הגדולה מסתובבת עם תיק גב רוסי, אנא מכם, תסתכלו עליי מוזר.. זה היחס הכי חם ואוהב שאי פעם קיבלתי :\).

משמאלי ישבה מישהי די כפוית טובה, שלקחה ממני את העט הכי טוב שלי, גם לא החזירה לי אותו, וגם נהנתה לצעוק עליי בכל זמן חלוקת המבחנים. לצעוק, ולדקור אותי עם העט שהבאתי לה. כך כרתתי את הבאר שעליה ישבתי.. או אולי ירקתי על הענף ממנו אני שותה.. :\

מימיני, גיליתי שיושבת מישהי שחשבתי שאולי אצליח לפתח איתה קשר מיוחד. זאת בגלל שכשהצצתי לה בדפים (כשניסיתי להעתיק במבחן, כמובן..) גיליתי ששמה הוא בדיוק כמו שמי, והאות הראשונה של שם משפחתה הוא בדיוק כמו שלי. איזו הצטרפות מקרים מזעזעת! חשבתי שנהיה החברות הכי טובות בעולם ונחיה לנצח, ושבכניסה לבית שלנו לא נצטרך לכתוב את שמנו פעמיים, כי הוא אותו הדבר בדיוק, ושאם היא תרצה אאכיל אותה בתותים רקובים ובענבים עם גרעינים, אבל כל מה שזכיתי ממנה הייתה שערה שחורה קצרה ומתולתלת שנשרה ממנה בצורה לא ידועה.. :\

כך ישבתי ליד שתי חברותיי הטובות ביותר 6 שעות, כותבת ועונה על שאלות עד שהתהווה לי נמק ביד.

ארנבוני הרבעה

אחרי כ-3 שעות של מבחנים מפרכים ובלתי פוסקים, נתנו לנו סוף סוף הפסקה. של 10 דקות. בה חיכו לנו "סנדוויצ'ים" נורא "טעימים" בחוץ. אני לקחתי לעצמי אחד עם גבנ"צ, וחשבתי כמה נחמד יהיה אם בטעות תיפול חתיכת סטייק לתוך הסנדוויץ', כך אשבע ולא אצטרך לגנוב בתיק שלי עוד כמה סנדוויצ'ים כדי לא להשאר רעבה (הו! כמה יעיל תיק גדול ורוסי עכשיו!).

שגיתי שגיאה חמורה, שעלתה לי בחיי. בתוך הסנדוויץ' מצאתי חמאה, גבנ"צ ו.. דשא!!! ירוק ומר, כזה שארנבי הרבעה אוכלים! חששתי לחיי, ובמיוחד חששתי כי מקצת מהעלים הללו יתקעו לי בשיניים ואף אחד לא יגיד לי, ואלך כמו מסופוטמית וכולם ילעגו לי כי אכלתי דשא והוא תקוע בשיניי הארנבונים שלי. :(

צינגלה

כך חזרתי כמו צבוֹע אנורקטי שלא זכה מן ההפקר אל חדר המבחנים, עייפה, שדודה, רצוצה ובעיקר רעבה, התיישבתי במקום הרטוב שלי (כזכור, החיילת פולטת) ובכיתי על מרי חיי.

המבחנים נמשכו וכבר איבדתי את תחושת הזמן, מסמנת איקסים במקומות לא ידועים לי, מחפשת במפות סימנים שאוכל לזכור, מנסה לפענח איפה העיגול נכנס ואיך זה שפתאום יש לקובייה 9 פאות.

עיניי החלו לתעתע בי, מוחי שידר לי עיגולים ורודים וכחולים, ריירתי כאילו אין מחר והיד בעלת הנמק שלי נפלה על ירכיי וזעזעה אותם, וכך נכנעתי מתוך אופוריה מוחלטת. הפסדתי.

בסוף המבחנים יצאתי מהחדר והתחלתי לחפש את תמימה.

מצאתי במקומה את הבחורות החמודות מהעיר, אך זה לא סיפק אותי. אני צריכה את תמימה. עכשיו. בשירותים.

מכיוון שהנבלה לא הראתה את פרצופה באזור, הלכתי לשירותים לבדי, ולא היה אף אחד שינגב לי. :(

יצאתי מהשירותים ומצאתי אותה הולכת בתמימות עם תיקהּ הענק. רצתי אליה, חיבקתי אותה, דמעתי לה על הכתף כי עייפתי מהמבחנים ומהזוועות. ושאני רק רוצה הביתה. או לאכול. בשר. הרבה הרבה בשר. היא כמובן לא יכלה לספק את צרכיי משום שהייתה צריכה לנסוע לטיול. וכך נתקעתי עם הבחורות החמודות, בדרכי לקניון שבעת הכוכבים, כשלפתע...

-המשך לא יבוא-