כשלפתע...

לא קרה בעצם כלום. סתם ניסיתי ליצור קצת מתח ועניין בסיפור המשעמם הזה.

אני, הבנות, תמימה ועוד בחורה עם פלוּלוּ חום על הלחי שנדבקה אלינו ולא נתנה לנו מנוחה, נכנסנו לקניון הסרוּח הזה.

הפלוּלוּ ותמימה נטשו מיד, ונשארתי עם שלושת החמודות.

אני חושבת שזו הפעם הראשונה שלי בהרצליה בכלל ובקניון הזה בפרט, וייתכן שזו גם הפעם האחרונה. קניון שבעת הכוכבים הוא אחד הקניונים העלובים יותר שראיתי. קודם כל, הוא ענק לשווא. דבר שני.. באיזה קניון אין סניף של מקדונלדס?! תגידו לי!!!11 האגף של האוכל שם זה האגף הרקוב יותר של הקניון עצמו. יש שם מסעדה סינית, ברגר קינג, משהו כזה עם בשר (שהמוכר קצת הפחיד אותי אז לא טרחתי אפילו להתקרב) ו- KFC.

הבוֹרוּת

מעולם לא אכלתי ב- KFC. אכן כן. מעולם לא הייתה לי הזדמנות להניח ידי על העופות המטוגנים והמשומנים האלו, ולקרוע את הבשר בפי כמו חיה טורפת. ואחרי ביקור בסניף ההרצלייני, לא אשוב לאכול שם עוד לעולם.

"אוכל"

בעוד ששתיים מהבנות החמודות שהיו איתי הלכו לקנות לעצמן "אוכל" סיני, כי אחת מהן צמחונית, נותרתי אני ועוד בחורה חמודה, והלכנו ל-KFC לסעוד את לבנו במספר עופות שנשחטו בתמימות ואומללות כדי שאני אוכל לפרק את בשרן מעצמותיהן ולשבוע כמו נבלה.

נעמדתי מול המוכרת האתיופית (או כושית, בשביל ליור), והתחלתי להטיח בה את לבטיי בנוגע למזון שעוד מעט אצטרך לטרוף.

כסף לא היווה שיקול, כי.. בכל זאת.. אני אשלם בחיי כדי לדחוף משהו לפה, וגם כי זה כסף של ההורים + תמיד כשנוסעים לעיר הרחוקה אלף שנות אור לוקחים אקסטרה.

הבעיה הייתה איזו מנה בדיוק אקח.

לא שהאפשרויות רבות.. כנפיים ו\או פולקע ו\או עוד משהו בתוך לחמניה.

הבחורה החמודה לקחה לעצמה את הדבר הזה בלחמניה, ואני לקחתי שלוש כנפיים ופולקע אחד.

וצ'יפס. וקולה.

המזון לא טוגן במיוחד בשבילנו. הוא טוגן במעוד מועד, בזמן שלא ידוע לנו. בהמשך התברר כי האוכל טוגן כנראה כמה ימים\ שבועות לפני. הייתי צריכה לדעת את זה. :\

לקחתי את האוכל, שילמתי לאתיופית (שהתגלתה כמישהי די נחמדה אך לא מוכשרת כ"כ במקצוע שלה בטיגון פולקעים, והיא אפילו גרה באזור שקרוב לעירי יחסית), והלכנו להתיישב ליד שולחן שנראה נקי. יחסית.

במקרה התיישבנו שולחן ליד שלושה בחורים שהיוו מטרה קלה אח"כ לזריקת ה"אוכל" שאכלנו.

בעוד שאני בוחנת את הגושים הצהובים ששורצים לי על הצלחת, מגיעות שתי החמודות עם ה"אוכל" שלהן ומתחילות להתבכיין על כך שהאוכל לא טעים. נו.. מי באמת ציפה שהאוכל שלהן יהיה טעים אחרי שעובד זר, גידם ועיוור בעין אחת, הכין את האוכל עוד אתמול והן קנו את השאריות ה"טריות".

החמודה שאיתי פתחה את השקית עם האוכל שלה.

לפתע נשמע תקתוק מעצבן. תקתוק כזה שנשמע ברגע שאתה מעביר את אצבעותיך על חתיכת מתכת חלולה.

אחרי דקה הבנו שזו החמודה שנוגעת באצבעותיה בלחמנייה.

אכן, הלחמנייה לא הפליאה ברכותה ובטריותה. כך גם לא הירקות העבשים שהיו בה וגם לא פיסת העוף הורודה שחיכתה מתחת לחסה.

כשהמראות הקשים הגיעו סוף סוף לתוֹבנוֹת במוחי האיטי, הבנתי כי לא יהיה חכם לטעום מהפולקעים שלי. אבל אין ברירה. שילמתי את מיטב הרוּבּלים שהיו באמתחתי וכעת אוכל הכל. גם אם זה יעלה בחיי.

קירבתי את הפולקע לאפי, מרחרחת כאילו היה זה טוסיק ריחני של כלבלב. פירקתי חתיכה קטנה של ציפוי, בירכתי את ברכת הגומל ותחבתי אותו עמוק לפי. לעסתי. הציפוי לא היה פריך, והטעם לא היה מזהיר גם כן. חריף קמעה.

כך הכנתי לעצמי את הרוטב הנהדר של קטשופ + מיונז, בנסיון לטשטש את טעם הפולקע העומד להכנס לפי.

בינתיים טעמתי מעט מהצ'יפס, אולי אשבע ממנו. אך גם הוא לא היה טרי כ"כ. ולא לעיס יותר מדי.

הרמתי את הפולקע עד לגובה העיניים, מייחלת שלא יקרה לי דבר, טבלתי אותו ברוטב, ונגסתי כשדמעות ממלאות את עיניי.  המחזה לא היה מרהיב. ילד רוסי קטן ושמנמן  שדמעות ממלאות את עיניו, נוגס בעוף חי וורוד המצופה בקקה הצהוב של האתיופית.

“Food” Fight

אחרי ההלם שתקף אותי, שינסתי מותניי והחלטתי לעשות משהו בנדון. לא ייתכן כי ה"אוכל" יבוזבז כך לרִיק.

המטרה: שלושה בחורים עם פרצוף מעצבן. האחד חובש ראסטות והשניים האחרים סתם מעצבנים.

המקום: שולחן אחד לימיני.

מרחק:  כ-2 מטר מפרידים בין השולחנות.

מספר צעדי-סובייטית המפרידים בין השולחנות: 666.

אמצעים: תרנגולות שלא נשחטו עד הסוף, נוּדלס דביקים, כופתאות עוף, רוטב חמוץ-מתוק (סתם פיפי שהוסיפו לו צבע מאכל אדום), גזר, סלט כרוב סגול (איזה סיני אוכל סלט כרוב סגול?) וצ'יפס.

אט אט הרמתי אל על חתיכות מזון שעפו בקלילות אל הבחורים ליד. הפרצוף התמים והלא מזיק שלי לא העיד על המזימה הערמומית והנאצית שלי.

השלושה לא ידעו מאיפה זה נפל עליהם (תרתי משמע) והחלו להשתגע. כשנגמר כל הנשק, מיהרנו לקום ולברוח מהמקום. לא לפני שעצרה אותנו...

תמהונית

אשה זקנה, שמנמנה, אולי עיוורת, בעלת זכרון די קצר, שביקשה מאתנו לתרום לה כמה שקלים למען.. לא זוכרת מה. אני תרמתי את חלקי, וכך גם הבנות, ומיהרנו לברוח מהמקום, כי היא קצת הפחידה אותנו.

תרנו אחר השירותים, כדי להוציא את כל הזוועות מהדקות הקודמות.

בעזרת כושר הניווט המוצלח שלי, מצאנו אותם. שירותים כתומים ומגניבים, עם פינת החתלה (שהייתה בעצם פינת איפור, אך אני קבעתי שעליה שמים חיתולים לזאטוטים הפולטים נוזלים במצבי צבירה שונים). הטלנו את מימנו, החמודות התאפרו כאילו מישהו באמת מסתכל עליהן, והתמהונית עקבה אחרינו עד לשירותים, כדי לבקש שנתרום לה כמה שקלים למען.. לא זוכרת מה.

אמרנו לה שתרמנו כבר, ושלא יישאר לנו כסף לחזור הביתה (ותרמנו לה די יפה למרות שאין לנו מושג למה באמת תרמנו, ואת הכסף אנחנו לא מרוויחות בזיעת אפנו), וברחנו מהשירותים.

הסתובבנו קצת בקניון, בזבזנו כספנו לשווא, נכנסנו לחנויות שבגדים ונעליים עלו בהן בערך המחיר שאני שווה (בעצם.. זה לא הרבה..). תיקון: נכנסנו לחנויות שבגדים ונעליים עלו בהן בערך המחיר שאני בחזקת 666 שווה.

כל זה לקח לנו בערך 3 שעות, ולא אני רציתי להיות עוכרת השמחות, אך לא נראה כל סימן מהן כאילו הן רוצות לחזור כבר הביתה. ואני כבר עייפתי מאוד, על שנים ארוכות לא אבכה עוד, וכבר רציתי להתקלח, לשכב במיטה הלא נוחה שלי ולנוח. זירזתי את המנוולות, ויצאנו כעבור שעה מהקניון. שתי חמודות נשארו בכלל בהרצליה, כי הן נפגשו עם חברים שלהן, ואני והחמודה שנותרה הלכנו לכיוון הרכבת. די נהנינו זו מחברתה של זו, ומהפדופיל שעקב אחרינו כל הדרך. הגענו לרכבת וחיכינו עד שתגיע.. הרכבת כמובן הייתה עמוסה במיני מוזרים ותמהוניים, וכך גם הרכבת שהחלפנו בבנימינה, בה ישב רוסי שדיבר אל עצמו וכמה חיילים שבוזים.

בדרך דיסקסנו על איך כל אחת מאתנו טעתה במבחנים שונים. התעצבנו כי כל חיילת שם אמרה משהו אחר בקשר לפתרון המבחנים, קצת אכזבתי אותה בקשר לשאלת הקוביות ובכלל, השמחה הייתה רבה.

כך הנסיעה הביתה עברה במהירות ובלי ששמנו לב, כבר היינו צריכות להפרד והבטחנו שאולי נשמור על קשר ונלך לאכול איזו שווארמה או משהו.

את השווארמה אכלתי ביום אחר, אך אותה לא פגשתי עוד.

נו.. לפחות חשבתי עליה בזמן שטחנתי את הלאפה הנהדרת :)