מגיע היום בחייה של כל בחורה, בו היא מתעוררת בבוקר, נעמדת מול המראה הענקית שיש לה בחדר (שכל חברותיה אומרות שהיא תמיד משמינה אותן), ואומרת בקול רם ובדיקציה ברורה: "איכס".

זה זמן רב שלא הקדשתי לעצמי זמן באמת. תמיד מצאתי תירוצים חדשים רק כדי שלא אצטרך ללכת ולהיתקל באיזו מקלחת ריחנית ומרעננת או להתחיל למרוט את הגבות שלי כדי שלא יתבלבלו בטעות ביני לבין המנקה הגרוזינית חדת הגבה שיש בבית ספרי..

מעולם לא מצאתי סיבה טובה מספיק כדי להתייחס באמת למראה החיצוני שלי. לא שעכשיו מצאתי סיבה טובה מספיק, אבל בכל זאת. 18 שנה שנגעלתי מלגעת בעצמי (מי יודע לאיזה מצב ריקבון הגב שלי כבר הגיע..) ובאמת לפעול כדי שהאנשים הסובבים אותי לא יתעוורו בצורה קשה מדי או שיאבדו את חוש הריח ויהפכו לי לתתרנים. אני רוצה להגן עליהם מעצמי.. זו אשמתי ואך ורק אשמתי שהפכתי להיות כזו זבל בתי זיקוק בזמן האחרון.

זה הכה בי כאשר ישבנו בחזרות לטקס הסיום.

לא די בכך שהטקס מתוכנן לתפאורות ענק ולהשקעה בלתי נלאית (ואופטימית שכמותי, בטוחה ששום דבר לא יצליח והכל ייהרס), גם תליתי בטקס תקווה שאולי מפיק ענק יגלה את הכישרון החבוי בי מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד עמוק, אבל גם זו התגלתה כתקוות שווא, כשגיליתי שבשביל להשתתף בטקס, צריך להיות לפחות כוסית, בעלת פרופורציות של 90-60-90, שיער ארוך בלונדיני ושופע, עיניים כחולות, ומעל 1.80 מ'. ולי אין אף נתון מהנ"ל. אני חושבת.. :\

רוב הטקס לא מורכב ממלל של השחקנים. למען האמת, הטקס מורכב רק ממספר מאוד מאוד מצומצם (פחות מעשרה) שחקנים ראשיים שלהם המלל הרב ביותר, וכל השאר ניצבים.

ז"א, כולם ידעו מראש שלא ייתנו לכוסיות הפוסטמות לדבר.

ובצדק.. כי לאלו שנתנו לדבר.. :\ פפפפ..

כך הגעתי לחזרות (בטעות כנראה) לחלק מסוים בטקס. הכיתה הייתה מלאה בבנות ושני בנים שאני לא חושבת שבטוחים כ"כ במיניותם (מישהו אמר משכב זכר?). סופר לנו מה הולך להיות באותו הקטע, ואילו תפקידים דרושים.

כמובן- דוגמניות, מנחה, רקדניות, כוסית על אופנוע ו.. זה לא משנה באמת. צריך להיות כוסית רק בשביל לשבת בכיתה הזו. מהיכרותכם איתי, אתם כבר צריכים לדעת שלא אלך להלחם על תפקיד שאני יודעת בוודאות שלא אקבל (נתונים פיזיים ושכליים.. קשה להיות גאון לנוכח מקלות הארטיק בעלות הציצים השופעים והשיער המתבדר ברוח).

אוקיי!!! Sue me!! אז אני תבוסתנית ולוזרית.. לפחות אני לא עושה מעצמי צחוק מול כל הבנות :\

אז תפקיד שווה שם לא קיבלתי. בקושי מילה אחת יוצאת לי מהפה.. כל מה שאני צריכה להיות הוא.. שומרת ראש. שגם את זה, אני לא מבינה איך נתנו לי. אין לי בכלל נתונים בהמתיים.. :\ טוב.. אולי קצת.. בכל אופן, אנסה לעשות את התפקיד במקסימום הצלחה ובמינימום בגדים :|

אבל שקט.. זו הפתעה..

לפני כמה ימים מישהי שאלה את הבמאיות מה היו הקריטריונים בהם הציבו כל אחת ואחת לתפקיד שלה.. כחכחתי בגרוני והוספתי "מראה חיצוני". כמובן שהן הסתכלו עליי בבושת פנים ולא ידעו מה להגיד לי.

חבל שכך סובב העולם.

אז אם כך סובב העולם, למה דווקא אני צריכה להישאר מאחור? ניאנדרטלית ומשופמת, גברית ורוסיה, שולחת את איש המערות שאין לי כדי לצוד לי ממותה בעוד שאני מנקה את המערה ומנגבת לצאצאיי את ישבנם.

לא עוד!

אני חייבת לשים לזה קץ.

אני לא רוצה להיות האחת שנשארת מאחור, נשרכת אחרי כולם, הולכת כפופה לבית הספר, הפרצוף ברצפה, מתביישת מכל אדם שרק אומר שלום, מפנה פרצוף כשמסתכלים לי בעיניים, זו שכולם מציקים לה, מרביצים לה ומתבדחים על חשבונה, זאתי שהפסיקה לגבוה- אבל לא עושה עם זה כלום. זו שיודעת שהיא נראית רע- ופשוט חיה עם זה.

אי לכך ובהתאם לזאת, התחלתי במקצה שיפורים ושינויים בעניין המראה החיצוני שלי.

חלילה. לא התמסחרתי. אני עדיין דוגלת באידיאולוגיות שלי. אבל אולי יהיה הרבה יותר פשוט לחיות אם לא יפחדו מאיך שאני נראית ולא אהווה איום על אף אחד.

שינויים קטנים כאלו, שאף אחד לא שם לב באמת, אבל אמורים לגרום לי להרגיש טוב עם עצמי.

אולי.

שיער הפנים

למזלי, לא כל הגנים שירשתי דפוקים ולכן אין שֹֹיעוּר רב באזור הפנים.

אך הגבות העבותות שלי ידועות בכל מקום. הן מעטרות את פניי בצורות שונות בכל יום, הופכות את הפרצוף שלי למקום תיירותי ומלבב לעוברים ושבים שזוכים לראותי.

העברתי מבט באותן הכוסיות של הטקס. כולן בטח הולכות לאיזו רוסיה שתמרוט להן את הגבות השחורות הגסות והמתולתלות שלהן לאיזה פס דק ובלתי נראה בצבע חום ועדין. מעולם לא הצלחתי להבין איך הן מסוגלות לסבול את הכאב רק כדי להפוך להיות מישהי שבנים יאהבו ובנות יעריצו אותה בגלל מראהּ החיצוני. מעולם לא קסם לי להכאיב לעצמי יותר מדי עם פינצטה. אל תטעו, מעולם לא הגעתי למצב של גבה אחת, אך תמיד שנאתי את עצמי בתמונות תקריב ובאמת יש לי בעיה כשמסתכלים לי בעיניים.

אז סידרתי אותן. סידרתי את המנוולות אפילו שאיבדתי תחושה בכל החלק העליון של הפרצוף. עכשיו אין יותר גבות על האישונים ועל המצח.

אולי אף אחד לא שם לב לשינוי, ואולי לאף אחד גם לא אכפת, אולי הן לא יפות ומושלמות ובלתי נראות כמו של הכוסיות, ואולי הגבות שלי עדיין נשארו על הפרצוף כעובדה דוממת שהיה שם משהו, שצריך להיות משהו, והן לעולם לא יְכָּלוּ.

(צילום אילוסטרציה)